טוב, אולי אני קצת נסחף. כבר 8 חודשים שאני מפחד לשתות בבית.

הסיבה לכך יושבת לצדי על הספה, עם איסור חמור לשתות עד לסוף ההיריון. אבל מה שחסר לה באלכוהול, היא בהחלט משלימה בהורמונים.

אולי הטקסט הזה נשמע קצת כמו חומר של סטנדאפיסט בינוני משנות ה 80, אבל זו המציאות. אין לי שמץ של ספק שהיא הסובלת העיקרית בכל הסיפור הזה, אבל לא באנו לדבר על צוואר רחם והתכווצויות, אנחנו נתמקד בבעיות שוליות של אנשים בכיינים ומפונקים, שאין להם מושג קלוש איך זה לסחוב עובר שלוחץ לך על הבטן במשך 9 חודשים והופך כל פעולה לקשה ומסובכת, וגם צריך לטפל בילד נוסף, שרק רוצה תשומת לב ועל הידיים, ועוד צריך לאסוף בגדים שכל מיני אנשים שלא חשוב השם שלהם כרגע השאירו על הספה, ותוך כדי גם לע...

אוקיי, לקחתי את המקלדת חזרה.

בלי לגרוע מילה ממה שכתוב למעלה, גם הצרות שלי הן מאוד מוחשיות. החשש הזה מלפתוח בקבוק בירה בערב מעולם לא היה גדול יותר. לפחות אם הייתי יודע למה לצפות, המצב אולי היה קל יותר. לפעמים זה מלווה בחיוך קטן ומפרגן, לפעמים ברחרוח קטן של הבקבוק מלווה באנחה קלה ולפעמים ברצח עם.

האמת שמה שהכי חסר לי אלה דווקא רגעי השתייה שהיינו חולקים עד לא מזמן. בקבוק יין במסעדה ירד לגמרי מהפרק, בירה בחוף הים הפכה ללא רלוונטית, קוקטיילים קיציים במרפסת לא קיימים יותר וכו' וכו'.

בינתיים לפחות ממתינים לנו כבר כמה בקבוקים טובים, ממגוון סוגים, שממתינים להיפתח רק לאחר הלידה, אתם יודעים, כשלא יהיה לנו זמן או כוח לשתות אותם.

עד אז, את הבירה המסכנה שלי אמשיך לשתות במהירות, במטבח, בשקט, בזמן שהיא מתקלחת.
לחיים