איתי גלייטמן, בן 37, נשוי ואב לילדה, מתגורר בכפר סבא ומתאר את חייו כ"חיים רגילים". הוא שירת כמפקד בגבעתי ועודנו משרת במילואים. את צרפת הוא אוהב במיוחד, והוא מקשר את הפרנקופיליה הזו בספק קל, ללימוד הצרפתית בגיל תיכון. ולמרות זאת, צרפת הייתה מדינת היין האחרונה אליה הגיע במסעותיו בעולם.
את הבית בו גדל הוא מתאר ככזה שהיו בו "מים וחלב בשפע" אבל יין, לא. את גילוי האלכוהול הוא מייחס לגיל מאוחר באופן יחסי, טקילה בתיכון ובירה בצבא ויין מאוחר עוד יותר. לכן הוא שמח כשהוא מספר על כך שבתו גדלה לתרבות אותה למד לאהוב כל כך עם השנים. את התואר הראשון שלו בפיזיותרפיה עשה גלייטמן באונ' בן גוריון. לימים ניהל מכון של קופ"ח, והיום הוא עובד כעצמאי בעבודה שהשחיקה בה גבוהה והחיפוש בה לזמן איכות עם המשפחה ברור. כן, גם כשעובדים בעיתון הארץ לא ניתן להתנתק מהכבלים הגורמים לנו לאחוז במשרות נוספות.
יין ללא סינון
הוא אינו יודע לומר בדיוק מתי התאהב בעולם היין, אבל יודע לספר על כמה אירועים שהובילו את דרכו לצומת הדרכים הזו. הטיול של אחרי צבא של גלייטמן היה לדרום אמריקה ובין היתר הגיע ליקבים במנדוזה שבארגנטינה והיינות שטעם שם נשאו חן בעיניו.
בשנת 2004 נסע לדרום אפריקה, לטיול שאת חלקו באזור סטלנבוש הקדיש בין היתר ליין. "בכל מקום בו שתיתי הסתכלתי על התווית והודיתי שאני רואה משהו מעבר. זה מאוד משך אותי המסתורין מאחורי הדבר הזה".
בתקופת לימודיו באוניברסיטה גמע גלייטמן כל שיכל אודות יין באמצעות תוכניות מחו"ל, קריאת ספרות כספרו של דר' יאיר מרגלית ועוד. "זו תקופה שבה צברתי המון ידע שמשרת אותי עד היום, פחות טעימות, יותר ידע טכני. בשנת 2005 כשהגעתי לבאר שבע הייתי קונה 3-4 בקבוקים והייתי שותה ומבשל עם השותפה שלי. עניין אותי לשמוע על יין, הסתובבתי הרבה, בחנויות. נסענו לטוסקנה לסיור יקבים ומאז היה לי ברור שזה חלק ממני".
אל האהבה ליין הצטרפה האהבה למילה הכתובה. גלייטמן מציין כי דרכו אל הכתיבה לוותה בחששות, "מאוד אהבתי לקרוא והושפעתי מסופרים, לכתוב היה נראה לי משהו נעלה. אחרי שאתה קורא דברים גדולים כמו אלזה מורנטה אתה מתבייש לכתוב. אבל זה כן דיבר אלי וגם כתבתי כל מיני דברים קטנים בזמנו שלא קשורים ליין".
לפני שש שנים נסע גלייטמן לסונומה בארה"ב ואז גילה את עולם הבלוגים. כשהוא ואשתו שבו ארצה, הוא העלה בדעתו כי יהיה זה נחמד לחלוק את החוויות שלו הקשורות ביין עם קוראים ברשת ופתח בלוג על יין. הוא מספר כי בארוחה משותפת, פגש לגמרי במקרה, את רותם מימון (אז מנהל הבלוגיה וכיום עורך מדור האוכל של אתר הארץ), ולאחר שהתגלגלה לה שיחה על יין, שאל גלייטמן מדוע אין מדור יין בעיתון הארץ. למרות שההתעניינות מצידו של מימון הייתה דלה, סוכם שהבלוג של גלייטמן יעבור כבלוג ל"הארץ". והנה הפתעה, התגובות הוכיחו את ההיפך, לדבריו האנשים היו צמאים למדור וגם במערכת הופתעו מעוצמת התגובה. בהמשך כתב איתי שני פיילוטים לעיתון והשאר היסטוריה.
להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון
אי אפשר להימנע מהשאלה למה דווקא הוא, ומי היו המועמדים האחרים. על כך משיב גלייטמן בגילוי לב: "כל מי שכתב אי פעם מילה על יין בישראל, או לא כתב ורצה לכתוב, עלה לרגל לבקש... הרבה אנשים שלא קיבלו את המשרה ב"הארץ" התאכזבו, כולם חשקו במשרה ובצדק. רוגוב השאיר שם פלטפורמה. אני חושב שלא חיפשו מישהו שימשיך אותו (רוגוב) בצורה הזו. אני לא רוצה להרחיב ולא רוצה להגיד למה חיפשו משהו אחר. משהו חדש, מישהו שהוא לא מעורבב. אני לא הייתי מעורבב בתעשייה הישראלית... היום המצב שונה. אני חושב שהייתי בזמן הנכון ובמקום הנכון".
אתם כבר מבינים שהפרגון לא היה מנת חלקו של גלייטמן בתחילת דרכו, וגם כותב שורות אלו תהה בכתבת הסיכום של שנת 2014 על קנקנו: "... כל שנותר הוא לראות האם ילכו השניים – איתי והארץ יחדיו - או שמא ייפרדו דרכיהם לקול תרועת המבקרים". גלייטמן טוען שהוא קיבל את הביקורות וחוסר הפרגון בהבנה כמי שהיה אלמוני באותם הימים. הוא גם אומר כי אם היה הוא בצד השני וודאי היה מרים גבה. אבל עור של פיל צריך לגדל והוא קבע כי יצטרך להוכיח את עצמו בשנה הראשונה ולהיות סלחן.
אז מחד הוא טוען שאינו שומר טינה ומקבל את חוסר הפרגון בשנתו הראשונה, ומאידך זוכר את הציטוט הנ"ל כמעט מילה במילה. בכנות, יש להעריך אותו על שהסכים להתראיין למרות תחושותיו.
בל יהא לכם ספק, על אף שלדבריו כבר לא בוחנים אותו, יש כלפיו חוסר פרגון, אולי מקנאה ועל אף שהוא משתדל שלא לעסוק בכך הוא מעדיף כמו כל אחד אחר שיאהבו אותו.
כתיבה חסרת פניות
גלייטמן מתגאה בחופש המשמעותי שניתן לו מהעורכת שלו, וכי בחירת הנושאים יכולה להיות גם אזוטרית על אף שמדובר בעיתון יומי. ככלל ישנה מעגליות בבחירת הנושאים בחלוקה ל 4: יקב ישראלי וביקורת, נושאי רוחב (יין בעולם החרדי, כאבי ראש מיין, כתבה עם נגיעה פוליטית), אזור יין בעולם, נושא מתחלף. הוא גם מדבר על אתיקה גבוהה במיוחד וחוסר השפעה עסקית מטעם העיתון על כתיבתו. עיתון הארץ מאפשר לגלייטמן תקציב הוצאות, דבר שאינו מובן מאליו כיום, ועל כן הוא מצהיר כי כל יין עליו כתב נרכש מתקציב העיתון או נטעם ביקב, או בטעימה מקצועית כלשהי. "זה נותן חופש, אתה אף פעם לא חייב לאף אחד".
עוד הוא טוען כי אי אפשר לכתוב על יין רק בשביל כסף ודוגמא לכך היא מה שקורה בארץ בתחום זה, בו מרבית כתבי היין עושים זאת בהתנדבות. הכתבה על ישראל שכתב עבור מגזין Wine Spectator והשכר שקיבל תמורתה, הגבירו עוד את המודעות לכך שפרנסה בלעדית מכתיבה על יין בישראל, לא תהיה.
לעניין תא עיתונאי היין שהוכרז על הקמתו בשנה האחרונה התייחס גלייטמן בקצרה ובענייניות: "איגוד או התארגנות קמה במטרה לשפר את תנאי העובדים, תנאים סוציאליים, שכר וכו'. מרבית האנשים עובדים בהתנדבות. אני לא רואה טעם להתארגן סביב הדבר הזה".
ומה לגבי ציונים ליינות? בשנה הראשונה בעיתון הארץ לא הופיעו ציונים בצד היינות, הוא חשב אז כמו גם היום שאין בכך הכרח והוא עסוק במחשבות האם להמשיך או לא במתן ציונים. מאידך, לא מן הנמנע שהוא יפרסם ציונים ליינות באתר אינטרנט משלו שיוקדש לביקורת יין, זאת מתוך ואקום שנוצר לטענתו בתחום זה בישראל. אולי בשנת 2018. זה לא תכנון ליום שאחרי המהדורה המודפסת האחרונה של הארץ חו"ח אלא מקום בו יוכל לבטא דברים שאינו יכול להביא לידי ביטוי בעיתון, בו גלייטמן לא פונה אל חובבי היין ה"כבדים".
ואגב, שלא כמו קודמו בתפקיד, הוא לא רוצה לבקר גם מסעדות. "אני לא חושב שיש לי ערך מוסף של אדם אחר אז אני לא כותב, כמו שלא אכתוב על בירה או וויסקי".
אם אתם שואלים את עצמכם אילו יינות גלייטמן אוהב, ראשית שווה לעקוב אחר המדור שלו בעיתון הארץ, אולם אולי יותר מכך אחר פרסומיו ברשתות החברתיות, שם נראה שלצד הפרנקופיליה עליה הצהיר ומשיכה ליינות מבורדו, בורגון וקוט דה רון, הוא נמשך לכל המוזר והלא שגרתי (לאו דווקא בסגנון היין, אלא אף בסגנון ההגשה) ואף מחפש אותו באופן מכוון. כך למשל היינות שגילה בתערוכת היין האחרונה בה ביקר בספרד וכך יין הדאבוקי 2016 עם פקק המתכת כשל בירה, מתוצרת יקב יזרעאל. יקבים קטנים ושונים מדליקים אותו, זה יכול להיות יקב צרפתי כמו Domain de Clovallon המייצר כ 40 אלף בקבוקים ויכול להיות יקב ישראלי אחריו הוא עוקב באדיקות, היקב הפרטי, מיה לוצ'ה של היינן קובי ארביב. רוצים עוד? עקבו אחר המלצותיו.
על מקומם של מבקרי יין בעידן בו כל אחד הוא מבקר
גלייטמן טוען כי תפקידו של מבקר היין לכתוב גם את הטוב וגם את הרע. המחויבות לעמוד מאחורי המילה הכתובה היא מעל לכל, גם אם נשלחת לסקר יינות יקב על ידי יבואן או בעל עניין. הוא אינו מאמין בגישה הטוענת כי אין לכתוב ביקורות רעות.
"גם בפייסבוק צריך להתנהג בצורה מסוימת, עדיף באחריות. הכוח הוא אדיר, אנחנו רואים שינויים בעולם ואין מבקר בעולם שיש לו את הכוח של פארקר". יש מבקרים נהדרים בעולם, אומר גלייטמן, אבל יש גם הרבה יין והשפעתם של מבקרי היין המקצועיים ירדה בעידן בו כל אחד מדרג יינות בפייסבוק, אפליקציית Vivino ועוד.
הוא מתייחס בדבריו לאמירתו של חיים גן על כך שחסר גורו יין בישראל וטוען כי לא צריך גורו אחד, צריך 2-4 אנשים שיתוו דרך.
האם יש מדינה ממנה צריכה ישראל ללמוד כיצד לפתח את תעשיית היין?
גלייטמן טוען שלהעתיק יודעים פה היטב אבל שלא זה העניין. מבחינה אסטרטגית, הוא היה שמח לו מרכיביה של תעשיית היין הישראלית היו מניחים את האינטריגות בצד, משתפים פעולה ובונים דגם אזורי כמו שעושים הטורקים והספרדים מזה זמן. דגם בו יקבים יציגו את ישראל ורק אח"כ את העשייה הפרטית שלהם.
מאידך נראה שהוא קצת מקנא במדינה כמו ארגנטינה, ובצדק. אל ארגנטינה זרמו עם השנים מיליוני ספרדים ואיטלקים שהביאו עימם תרבות שתיה והנה ארגנטינה היא אחת ממדינות היין המובילות כיום בעולם. לישראל, קיבוץ גלויות לא קטן, הגיעו בשנות העלייה יהודים שבעיקר קידשו עם יין אבל לא מעבר לכך.
האם יש עתיד למקצוע הסומלייה בישראל?
בעניין הזה גלייטמן חד ומצהיר כי בכיוון אליו פונות המסעדות היום אין למקצוע עתיד ומציין כי סומלייה טוב עולה כסף, הוא צריך לקבל תקציב ולייצר כסף. מצב המסעדות בישראל בעיניו לא מאפשר להגדיל את התפקיד שגם כך מקרטע. "אנשים עדיין מאוימים פה מיין, יש בעיה בהנגשה".
מה יקרה ב 4-5 השנים הקרובות עם תעשיית היין?
4-5 שנים הם מעט לדבריו בכל הקשור לעולם היין אבל היה שמח לראות כמה שינויים, כמו למשל העברת יקבים מאזורי תעשייה אפורים ומכוערים למקומות שכיף לשבת בהם. לטענתו אין למצב הזה אח ורע בעולם והוא אינו מבין מדוע תעשייה שמגלגלת סכום לא מבוטל של כסף אינה בונה לעצמה לובי בין חברי הכנסת לשינוי המצב.
בהסתכלות על עתידם של יינות ישראל היה רוצה לראות גלייטמן יותר יצרנים חדשים או ייננים שלוקחים סיכונים ופונים יותר לשוליים. הוא גם מקווה לעלייה נוספת בכמות היינות הלבנים בישראל.
עוץ עצה לחבריך כתבי היין
"עצות אין לי. אני יכול לומר מה חסר לי. חסרים לי בלוגים מעניינים וזה חבל. בלוג הוא הדבר הכי יפה שאפשר לעשות אם עושים אותו נכון. בבלוג אין עריכה, אין מחשבה על נושאים, את מי זה יעניין, זה שלך, אין לך אורך, אין גבולות, אפשר לעשות דברים מגניבים. למרבה הצער, אין מספיק דברים מעניינים לקרוא. אם אני רוצה להתחדש זה נע בין רכילות זולה, שאני לא מתחבר אליה, לבין דברים שהם לא מחדשים או לא מעשירים אותי. מעט הדברים שאני קורא שהם באמת מאוד מעניינים בארץ".
