צילום: חיים יוסף
סמל של תרבות קולינארית צומח לו בתוך ביב השופכין של הגסטרונומיה הישראלית המכיל כל כך הרבה בינוניות וכל כך מעט טוב של ממש. בתוך תרבות העכשיו, מהר, טוס לי מהעיניים כי אתה כאן רק לשעתיים, תרבות האקסלים הבלתי נגמרים בניסיון לעשות רווח על חשבון הקניית ערכים וכבוד למזון, שהטבחים כל כך מתאמצים להביא אל השולחן, וליין, שערכיו גבוהים מכדי שתיווצר כאן אוירה של מוסר (לא ים) כלפי החקלאות והיצירתיות של אנשי היקב.
שוב אנו עומדים פעורי פה למול שרידותן הנמוכה של מסעדות תל אביב רבתי, כל שנותר הוא לקחת נשימה עמוקה ופשוט לטבוע בים המסעדות ולקוות כי הטובות שבהן תישארנה לאורך זמן. אבל זה לא קורה.
בכניסתי הראשונה למסעדת גריג שברח' אחד העם בתל אביב, נזכרתי במסעדת Sans Cravat מעוטרת כוכב המישלן בעיר ברוז' שבבלגיה. משהו במראה הזכיר לי את הפשטות העיצובית הנקיה, ששילבה אפור וחום בצורה כל כך רגועה ומרגיעה. סימן טוב, לא? להיזכר במסעדה מעוטרת. כן ולא. למזלי רק העיצוב הזכיר את Sans Cravat וטוב שכך. כי כל השאר באותה מסעדה מעוטרת היה כישלון חרוץ.
אולם עוד לפני שהגעתי ל"גריג" כבר התחלתי לתהות על קנקנה. בפעם הראשונה תהיתי מדוע לא נאמר לי בטלפון שישיבתי מוגבלת לשעתיים וחשבתי לבחון את הנושא. ישבתי ואיש לא החווה לכיווני קריצה שאמרה "הגיע זמן ללכת". בפעם השנייה שוב תמהתי ושוב אירחו אותי עד שבאתי על סיפוקי. נדיר בעיני ששוב אינני עוד תא אקסל משונה, שלא מסתדר עם שאר התאים. מתרגלים לדברים רעים והנה שוברים לנו אותם.
על אף שאורי כפתורי, מבעלי המקום, הוא גם יבואן יין שיש האוהבים להגדיר מוזר אבל בעל ידע ויכולת ניתוח מן המשובחות במחוזותינו, בחרתי בשתי הפעמים בהם הגעתי למסעדה להביא יין מהבית. דמי החליצה 40 ₪ (סכום סביר) נגבו פר בקבוק ללא כל הנחות מצד המסעדה. תפריט היין בגריג צרפתי ברובו והוא תמונה מייצגת של הפורטפוליו של חברת IsrProVinum המתמקדת ביינות צרפתים מלנגדוק רוסיון. ליינות מאיזור זה בצרפת מצטרפים יינות ישראלים, אוסטריים, גרמניים וצרפתיים מאזורים נוספים כמו בורגון, בורדו, ז'ורה ועוד. תפריט שמחיריו נוחים וההיצע בו שונה מהמוכר במרבית המסעדות בתל אביב, בהחלט מאתגר את החך הישראלי.
על אף שמדובר במסעדת שף, הרי שקוד הלבוש אינו מהודק כלל, וכך גם גישתו הכללית של צוות המלצרים והשירות מותאם לקצב שלכם (כבר הזכרתי שלא ממהרים כאן לשום מקום?). אם תרצו לפתח שיחה על יין, זו כנראה ההזדמנות היחידה שתהיה לכם לשוחח עם כפתורי המשמש באופן טבעי גם הסומלייה המקומי, מעבר לכך, כנראה שיניחו לכם לנפשכם ליהנות מהארוחה ולא ישאלו בכל 2 דקות האם הכל בסדר.
צילום: חיים יוסף
האוכל בגריג הוא נקודתו החזקה כמו שהוא גם נקודת התורפה. מבחינה אחת מדובר באוכל שמרכיביו מוקפדים מאוד ונראה כי נעשה מאמץ גדול להביא את המוצרים המובחרים לתוכו, עניין שחילחל וממשיך לחלחל למיטב המסעדות. המנות עשויות ללא רבב, גם אם לפעמים נקראות מבטיחות יותר משהן במציאות, ההגשה נהדרת, מלכותית לעיתים ושילובי הטעמים מוצלחים. אין כאן הפתעות, או מנות ששותפי האחרון לארוחה הגדיר ככאלו שתעצמו את עיניכם ולא יהיה לכם דבר להוסיף חוץ מגניחה קלה. וכאן הבשורה הפסימית יותר עבור המסעדה. העם היושב בציון, מרביתו לפחות, אוהב שינויים, גיוון, ייחוד, זיקוקים אם אפשר רק מעצם קריאת התפריט, אורגזמות גסטרונומיות. בגריג לא תמצאו דברים כאלו, אבל תמצאו אוכל טוב, מהודק וכזה שתשמחו לחזור אליו בעתיד שוב.
אחת ממנות הדגל של המסעדה היא תפוחי אדמה סגולים בקליפתם ממולאים מחדש במילויים הטבעי, ערמונים ורוטב המזכיר טופי נוזלי ומענג. אין ספק שהמנה טעימה מאוד ועשויה היטב, אולם לקרוא לה מנת דגל זה קצת מוגזם, גם אם יש משחק של מרקמים (לא מספק), גם מחירה יקר מדי 30-50 ₪. אם כבר, הייתי קורא למנת הקפלטי במילוי ריקוטה, מרווה, לימון וחמאה שרופה מנה מענגת הרבה יותר. עדינות עלי הקפלטי ושילוב הטעמים פשוט וטעים. מנות הבשר, הדגים ופירות הים מהן טעמתי כששה סוגים, עשויות ללא רבב. שקדי הטלה שמחו לקראתי, הניוקי עם קונפי אוז היה מאושר כשהונח בצלחת שלצדי, שניצל כבד אווז רקד בצלחתי כאילו אין מחר וסטייק מינוט – חכו דקה, אנגב את השפתיים ואשוב לכתוב וכן הלאה. באמת טעים מאוד ובמחיר הוגן.
הביצועים גוועו דווקא בשלב הקינוחים וטוב יהיה אם השף ייקח את העניין לתשומת ליבו. קינוח שוקובו, קריצה למכולת שליד, מוריד את הרף ועל אף שמדובר במוס שוקולד מריר וקרם נוגט המוגשים בצורה של גלידה על מקל, עדיף שלא היה להשוות אותו לשוקובו המפורסם. הנה דוגמא לכיתוב שיוצר ציפייה ומאכזב. פנקוטה עם קולי אשכולית אדומה וג'ין הטריף את העין, אבל היה ניטרלי בטעמיו ומשעמם עד מאד. עוגת סולת עם קרם לימון וגלידת ריקוטה – קרם לימון צרפתי קלאסי הלקוח מעולם המאפים היה נהדר, גלידת ריקוטה חביבה אבל אם לשפוט את הקינוח כמכלול, התרוממות רוח לא הייתה פה, אפילו לא אצלי.
מי מכם שמכיר את אגדת הלוטם השעיר והמגוהץ ואכל בגריג יסכימו וודאי כי הרי לנו לוטם מגוהץ למשעי בגּרִיגָה של מסעדות ארצנו. אותו לוטם שמגיע מוכן למסיבה, ללא עיכובים וללא עיגולי פינות, כזה שמוכן לכל אתגר, אבל כזה שצריך להתאמץ כדי להתרומם עוד כמה דרגות מעלה.
