סלט שרימפס, איטריות צלופן // צילום: אנטלי מיכאלו
אומרים עלינו, מבקרי המסעדות, שאנחנו זן אכזר המבקר תמיד בחומרה, גם כאשר אין בכך צורך של ממש. אולם, כשאנו כותבים שיר הלל למסעדה מיד מועלים חשדות באשר לכשרות הביקורת ולהקשרים הקיימים בין המבקר ונשוא הביקורת. בסיכומו של עניין אין זה באמת משנה לקורא אם אנחנו כותבים בגנותה או בזכותה של מסעדה, כל עוד הקורא מגלה את שירי ההלל, או הקינה, כאמינים וככאלו אשר נבחנו בעין מקצועית. אני מודה, קיימת בי הנאה דומה בכתיבת ביקורת שיש בה קילוס או קלס, וזאת על אף כובד האחריות המונחת על כתפיי בעודי מתייחס לעבודתו של אדם, לעיתים אמן, העמל במטבחו להצגת יכולותיו להתפאר, או שלא.
ישנן מסעדות שכתיבת ביקורת נכונה אודותיהן אורכת זמן רב מאוד, אם בגלל מחסום כתיבה, אם בגלל חוסר היכולת למצוא את הזוית המתאימה והנאמנה ביותר, ובשל שלל סיבות נוספות. על המסעדה הזו כתבתי לפני כשש שנים, ואני שמח לחזור ולכתוב עליה כעת פעם נוספת לאחר שמחסום הכתיבה נפרץ.
מוסר ים על טליאטלי, חמאה ושמיר
צילום: יח"צמסעדת הוטל מונטיפיורי היא מהמסעדות הראשונות אשר השתלבו במלון בוטיק, בליבה של המתקפה האסתטית והמרהיבה של מלונות בוטיק ההולכים ונערמים בכל פינה של מתחם העיר הלבנה. צומת הרחובות יבנה ומונטיפיורי, הממוקם בלב ליבה של תל אביב, בליבו של אזור בו שוכנים משרדי עו"ד, רו"ח יוקרתיים ועוד, הופך את המקום לאתר מרגוע עבור הבאים בשעריו, אנשי עסקים ואזרחים מן השורה כאחד.
המסעדה, הבנויה ממספר חללים, מאפשרת אינטימיות יחסית בתוך עיצוב אירו-שיק בגווני שחור, לבן ודקלים ירוקים. המלצריות מצוחצחות בשחור ולבן אף הן, לפעמים מהודקות מדי, מראה מצודד המשלים מחד את האווירה האירופית במקום, ומאידך את ה"חינוך" לשירות מצוין מבית R2M שזו מסעדתם המוצלחת ביותר לטעמי.
התפריט של מסעדת הוטל מונטיפיורי כמעט ולא השתנה לאורך השנים, סימן טוב למדי. אולם דווקא צורת ההגשה של אחת המנות המוצלחות בתפריט לטעמי, שונתה ובכך איבדה במעט את קסמה. אין זו דעת יחיד. בפעם האחרונה בה סעדתי במסעדה שאלתי את המלצרית לפשר השינוי והיא אכן ציינה שאינני הראשון המעיר על כך. מנת קונסומה עם רביולי כבד אווז. בעבר נהוג היה להביא אל השולחן צלחת צחורה ועליה כ 3-4 רביולי, בעוד המלצר/ית מוזגים בהוד והדר את הקונסומה לתוך הצלחת מתוך כלי כסף מהודר ומפולש. כיום מוגשת המנה בקערית מרק קטנה, מספר הרביולי עלה, אולם גודלם קטן והקונסומה כבר מזוג בתוך הקערית. יש שיאמרו שאני סנוב, לא אכפת לי. המנה אגב, נותרה טעימה כשהייתה ואדי הברנדי המלווים את הכבד הכלוא בתוך הרביולי מתפרצים בהנאה רבה לתוך הפה כשנוגסים בהם, אולם יש משהו במראה המנה ובטקס שליווה אותה אשר גרם למנה להיראות ולא רק להיטעם מושלמת.
בין המנות הראשונות אוכל להמליץ בלב שלם על סלט לבבות אייסברג עם ויניגרט וטרגון. פשוט ככל שהשילוב נשמע, לבבות האייסברג של המסעדה הזו הם מהטובים שטעמתי. סלט שרימפס ואטריות צלופן שומר גם הוא על מקום של כבוד אצלי וקרפצ'יו פילה בשמן אגוזים נהדר.
צלע חזיר עטופה בייקון, ממולאת גבינת מנצ'אגו
צילום: יח"צקשה שלא ליהנות מהמנות העיקריות, שכן הן נעשות מתוך הקפדה יתרה בכל שלבי הכנתן והגשתן. אין מדובר במנות שגאון קולינארי זיקקן במוחו, אלא במנות פשוט טובות - מרכיביהן מעולים, טעמיהן וריחותיהן יוצרים איזון נהדר וההנאה באכילתן גבוהה מהממוצע. חובתי אליכם כ"שליח ציבור" לציין שלוש מנות – מוסר ים על טליאטלי עם חמאה, שמיר ולימון – אין מנה עדינה מזו בתפריט, הן בהרמוניה שהיא מפגינה, והן ברמת עשייתה המצוינת. משך שנים המנה מגיעה בעשייה מדויקת ומהודקת אל השולחן. לאוהבי הקרדיולוגים שבינינו – מנת צלע חזיר עטופה בייקון וממולאת גבינת מנצ'אגו – פריכה מבחוץ, רכה ונוזלת מבפנים, מוגשת ברוטב מתקתק של פרי מבושל (לפעמים אפרסק). אם לצנוח עם הראש לתוך צלחת, זו אופציה לא רעה. ומנה שלישית – קריספי צ'יקן ויאטנם – עוף! כן, עוף! פריך מבחוץ, מוגש עם רוטב ובו תערובת תבלינים אסיאתיים נהדרת. לחתוך, לטבול ולנגוס בהנאה.
קונסיסטנטיות, שירות ופרודוקטים מובילים הם שעושים את התפריט והמסעדה.
מנות הקינוח טובות אף הן, ולמרות שייתכן ותגיעו לשלב זה שבעים, אין זה נהוג במסעדה זו לקום וללכת בלי קינוח, אז אל תתעקשו, קחו לכם משהו טעים כמו טארט טאטן, מוס שוקולד או קרם ברולה. ההנאה מובטחת.
לגבי יין, כי אי אפשר לאכול בלי לשתות יין, זוכרים? לאור המחירים הגבוהים לבקבוק במסעדה, שלא לדבר על המחירים המופרכים ליין בכוס, עדיף להביא יין מהבית ולשלם אחר כבוד דמי חליצה. לאלו שלא רוצים לסחוב בקבוק מהבית, ימצאו מבחר יפה מאוד של יינות מצרפת, איטליה, ספרד וישראל עם נגיעות מגרמניה, ניו זילנד ואוסטריה בטווחי מחיר הנעים בין מאות לאלפי שקלים.
ועכשיו סוד קטן, הדבר היחיד שאני מפנטז עליו אחרי ארוחה בהוטל מונטיפיורי, הוא לעלות במדרגות כשבידי מפתח לאחד מחדרי המלון, להניח את ראשי על כר ולהימלט לעוד כמה שעות מטרדות היום. אם יצא לכם להגשים את הפנטזיה, תחשבו עלי?
