נעים בשטח
ויניפדיה
מאמרים ודעות
יינות ישראל
כתבות מהעולם
ביקורת מסעדות
אלכוהול
תערוכת קוניאקים
פסטיבל DRINKS
פסטיבל-cocktails
חג היין
בציר הזמן
TerraVino
פסטיבל White
יקב אשרה
איש הענבים
ביקורת מסעדות
ביקור ביקב
טיולים
טעימות יין
טעימות אלכוהול
נעים בשטח
על סדר היום
יין
יקב ישראל
(0) הצג תוצאות
בית הספר ליין
2359
פרסומות...
הפיתוי
הפיתוי היה גדול מדי, הוא ליווה אותי בכל רגע בשבוע הגורלי בחיי, השבוע בו הייתי אמור לגלות ולהתגלות, השבוע בו חיי היו אמורים להשתנות, שבוע האופנה במילאנו
מאת: רואימי אלעד
פורסם ב 18.06.2017

היום הראשון החל בשעת בוקר מוקדמת, שש ליתר דיוק. קמתי בקפיצה לדום מתוח, לא קשה להתעורר כשהעיניים גם ככה פקוחות כל הלילה מהתרגשות. בשש ועשרים כבר הייתי מחוץ לבית המלון, החלטתי לשתות את הקפה במקום קטן באחד הרחובות הצדדיים, כזה שרק איטלקים מכירים. היו לי שעתיים עד שהייתי צריך להיות באוהל שהוקצה לנו לתצוגה ופחדתי שלא יהיה לי שולחן שיחזיק לי את האספרסו בזמן שאני נושם את העיר במבטים.

דאגתי לשווא, הייתי הלקוח הראשון של היום ולפי הנמנום של הבריסטה, הוא ציפה לעוד זמן של שקט בשעה שהתייר החצוף נכנס לו כל כך מוקדם. קיבלתי את מנת הקפאין שלי בשמחה והתיישבתי בפינה השמאלית הפונה לחלון הקיר הגדול. כרבע שעה בהיתי ברחוב הרגוע, מדי פעם עובר בן אדם בדרכו לעבודה כמו טיפטופי גשם שלא החליט אם לרדת. חשבתי אם לקום ולטייל קצת בזמן שנותר לי ובדיוק כשהזזתי את הכסא האדום לאחור ונמתחתי לקראת עמידה, נכנס בחור וסימן בידו שלום שקט לבריסטה, שבתורו הסתובב אל עבר מכונת האספרסו בחיוניות מפתיעה, השמורה כנראה לטובים שבלקוחות ולא למשכימי הקום שבהם.

בעודי קם, פנה אלי הבחור בחיוך לבבי ושאל באנגלית מתובלת במבטא איטלקי:

"אתה לא הולך נכון?, הרבה זמן לא ראיתי תייר בחלקת האלים הקטנה הזו, חשבתי שנגזר עלי לשבת עם זקני מילאנו ומרצ'לו השתקן הזה לנצח".

הבריסטה, שמסתבר שקוראים לו מרצ'לו, אפילו לא חייך כשהגיש את הקפה, אולי הוא לא יודע אנגלית, חשבתי.

"אני טומאסו", אמר לי הבחור בעודו מתיישב בסמוך אלי.

"אני דניאל", החזרתי, "איך ידעת שאני תייר?" שאלתי.

"רק אני ואיטלקים זקנים יודעים על בית הקפה הזה, ואתה לא זקן ולא אני".

במשך למעלה משעה ישבנו ודיברנו, על איטליה, על כדורגל, על קפה, קצת על ישראל, שביקר בה כבר שלוש פעמים, כשפתאום שמתי לב שאין לי עוד הרבה זמן. התנצלתי ואמרתי כי עלי ללכת, עד אז לא דיברתי על הסיבה בגללה אני במילאנו ולא חשבתי שבחור איטלקי לא גבוה במיוחד, בסוודר תכלת ושיער דליל, יתעניין בה במיוחד. אמרתי כבדרך אגב שאני בעיר לשבוע כחלק מפרויקט אופנה של סטודנטים מרחבי העולם וכל יום אני באוהל במהלך היום עד ליום האחרון, בו אני מציג בערב.

"נפלא, אם כך, עד סוף השבוע יש לך ערבים פנויים ואני לוקח על עצמי את התפקיד של המארח, בשם מילאנו ואיטליה כולה". קרא בקול טומאסו. "תהיה מוכן היום בעשר, אבוא לאסוף אותך מהמלון".

נפרדתי ממנו בלחיצת יד לבבית יותר ממה שציפיתי לקבל בארץ זרה והמשכתי בדרכי לעבוד.

עבדתי עד שמונה וחצי, תפירה, קיפול, גיהוץ, כל מה שסבתי עשתה במשך שמונים שנה בעיניים עצומות וכולם הופתעו שדווקא בזה בחרתי ולא בקריירה מרתקת כעו"ד כמו אבא, או כדורסלן כמו אחי הגדול, במיוחד כשאני גבוה ממנו בעשרים סנטימטר. התשוקה שלי הייתה לעיצוב מציאות, לתפירת מרקמי חיים על הבד וידעתי שאף אחד לא יעמוד בדרכי. האקסית המיתולוגית שלי אמרה לי כשנפרדנו שאם הייתי משקיע בה רבע מהזמן שהשקעתי לבחינת תדפיסי נמר, כנראה שהיא לא הייתה עוזבת אותי. אני לא מצטער לרגע.

חזרתי למלון די תשוש ושכחתי לגמרי מטומאסו, מה גם שלא באמת האמנתי כי נפגש שוב. התבדיתי, בעשר בדיוק צלצל הטלפון בחדר, כמה דקות אחרי שיצאתי מהמקלחת ופקיד הקבלה מהצד השני של הקו מבשר לי: "אדון טומאסו מחכה לך עם רכב, אדון דניאל".

התלבשתי בזריזות וירדתי למטה. טומאסו עמד בחיוך מאוזן לאוזן ובסוודר שחור קלאסי מעל לחולצה מכופתרת לבנה, נפנף לי לשלום וסימן לי לבוא אחריו. יצאנו החוצה לכיוון מרצדס שחורה עם חלונות שחורים ונהג. נהג, על איזה אדם נפלתי?. כולי תקווה שלא חלק מה"קוזה נוסטרה", אם הזכרון שלי מהסנדק אמר לי את זה נכון בראש. התחלנו בנסיעה כשאין לי שמץ של מושג לאן פנינו מועדות. שאלתי וכל מה שקיבלתי כתשובה זה חיוך ואת המילה הפתעה.

הגענו למתחם ענק המקושט בתור ענק בכניסה ושלט לבן המאותת לי כי אני נמצא במקדש לאחד מאלילי עולם האופנה - רוברטו קוואלי. מועדון, לאונג' בר ומסעדה מעוטרי הדפסי נמר השייכים כולם למעצב הגדול. טומאסו מחייך את החיוך השליו שלו ואנו נכנסים ישר, לפני הגברים בחליפות יקרות ולפני כל הנשים שאפילו ללא עקבים היו גבוהות מטומאסו בראש.

מארחת רזה, במיני בצבע אדום, מעיל דמוי פרווה בלבן בוהק ושיער חלק שחור כפחם מובילה אותנו לתא אירוח פרטי בו מחכה לנו קבוצה של גברים ונשים בטווח הגילאים שלנו, וחשבון עו"ש רחוק ממני שנות אור. כולם קמים כשטומאסו מציג אותי, "החבר שלי מישראל", הוא אומר והם, רק מציינים כמה הם אוהבים את ישראל ואותי עד שלרגע חולפת בי הרגשה כאילו אני שגריר מבלי שידעתי בכלל. אנו מתיישבים וטומאסו לוחש משהו למלצרית הרוכנת לכיוונו, אך מסתכלת עלי בעיניה הירוקות ולידן קווצת שיער צבועה בורוד מבין רעמת תלתלים הנופלים עד קו המחשוף המנצנץ כמו כל המועדון. היא מחייכת אלי בשפתיה האדומות המזכירות לי גלידת תות ומעבירה את אצבעה על פני צווארה בעדינות מהפנטת ולאחר מכן נעלמת אל החשיכה, משאירה אותי תוהה אם תשוב.

כמה דקות אחר כך ושתי מלצריות אחרות מגיעות, אחת אוחזת בשתי שמפניירות מלאות בקרח וכוסות והשניה מחזיקה שני בקבוקים גבוהים, בצבע לבן חלבי שנחש זכוכית מלפף כל אחד מהם כשומר פרי הדעת. "וודקה רוברטו קוואלי" אני שומע מאחורי גבי. זו המלצרית שהסתכלה עלי קודם, כעת היא לידי והיא זו שלוחשת, הפעם לי, "זו הדרך הכי טובה לחגוג את החיים, אתה לא חושב?" והולכת.

הלילה מתמלא צבעים, אדום נשפך על כחול, צהוב נמרח על סגול, ורוד וירוק נכנסים יחד אל מוחי ורוחי ומלווים אותי למיטה בשעה החשוכה של היממה, רגע לפני השחר, אך מוארת מכל לילה שהיה לי בשנים האחרונות.

אני מתעורר אחרי שעתיים ליום חדש של עבודה, לצעד נוסף בהגשמת החלום שלי, להיות מעצב אופנה אמיתי. אני לא נותן לחוסר השינה להפריע לי, הראש שלי ממוקד ומוכן לשאת אותי עד הסוף. לפחות עד הלילה, בו אני נפגש עם טומאסו והחברים החדשים שלי, המלצרית המתולתלת והנחש העוטף את הסוד השקוף שרק הבקבוק יודע.

ככה נמשך לו השבוע, עבודה ביום ולילות לבנים, מלאי וודקה וחיים, חיים מושלמים.

הפיתוי היה גדול מדי, הערב האחרון הגיע ואיתו תצוגת האופנה שלי, התשוקה שלי למה שאני הכי אוהב בעולם דיברה במקומי כשאמרתי לטומאסו שהלילה אני לא אצא איתם למועדון, הלילה אני כל כולי במסלול. טומאסו לא אמר הרבה, רק איחל לי בהצלחה ובשקט הוסיף: "אנחנו סומכים עליך, נתראה מאוחר יותר". לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון אך הייתי כבר שקוע במה שהולך לקרות, בתצוגה שלי.

הקהל החל להתאסף, הרבה נציגים מבתי אופנה גדולים, הרוב שלחו ציידי כשרונות או עובדים זוטרים, כיאה לתערוכה קטנה של מעצבים עלומי שם כמוני. לפתע נשמע רחש בקהל, הצצתי מבעד לוילון הלבן אל השורה הראשונה, שני כסאות נותרו פנויים ואליהם התקדמו שני גברים, אחד מהם זיהיתי מיד, טומאסו, את השני לא לקח לי יותר מחמש שניות לזהות, רוברטו קוואלי. הם התיישבו יחד והתצוגה החלה.

כל צעד של הדוגמנים והדוגמניות לווה בדפיקת לב כל כך חזקה שהרגשתי כאילו נעלי עקב עוברות לי בתוך הורידים. סיימתי את התצוגה בהליכה על המסלול להודות לקהל שהגיע ולהראות, זה אני. מבטי הלך ישירות אל טומאסו והוא מצידו חייך את החיוך הקבוע שלו וקרץ לי כמו אומר, הפתעה.

ירדתי אל מאחורי הקלעים, ופניתי אל שולחן ההיערכות שלי. עמדתי כדקה ארוכה, מסדיר את הנשימה ומרגיע את המחשבות כשטומאסו מגיע אלי ולא לבדו. "דניאל, תכיר, זה רוברטו, אבא שלי", הוא אומר לי ולפני שאני מספיק להגיב, אומר לי רוברטו: "אהבתי את הרעיונות שלך בחור, הייתי רוצה להזמין אותך למשקה. אתה אוהב וודקה?". הפיתוי היה גדול מדי, אין מצב שאסרב.

אלעד רואימי "רוקו"

אירועים קרובים
בית פתוח: יבואנים קטנים של יינות גדולים | 2024
28-03-2024 17:00
יום חמישי 28.03.2024 בין השעות 17:00-23:00 // יום שישי 29.03.2024 בין השעות 10:00-16:00
x
משתמש קיים - נא התחבר
התחברות לאתר איש הענבים תאפשר לכם להינות ממגוון השירותים המוצעים בו.
כמה זה 1 + 2 ?
לקוח חדש
שחזור סיסמא
משתמש חדש - נא הרשם
לאחר הרישום תשלח אליכם הסיסמא למייל שהזנתם.

לחצו כאן לחזרה להתחברות
שיחזור סיסמא
לאחר הזנת כתובת המייל ישלח אליכם לינק לשיחזור סיסמא
לחצו כאן לחזרה להתחברות