שנים רבות אני רוצה לכתוב על מסעדת קנטינה שבשדרות רוטשילד בתל אביב, אולם עד כה נמנעתי מכך. הסיבה פשוטה: בעל המסעדה היה הבוס שלי בזמן שעבדתי במסעדתו הקודמת "איל פאצו" בפלורנטין כעוזר הקונדיטורית. זה היה מזמן, ממש מזמן והשנים הרחיקו אותי מכתיבת ביקורת על קנטינה מהחשש שאכתוב מתוך דעה משוחדת. עתה, משפרקתי את עול הגילוי הנאות, אני חש שלאחר ביקורים רבים לאורך השנים בקנטינה אני יכול לכתוב ביקורת הוגנת על המסעדה שלא נס לחה.

מסעדת קנטינה, היא אחת המסעדות הבולטות על שדרות רוטשילד מכמה סיבות: היא מוצבת גבוה מעל המדרכה, יש לה מרפסת פתוחה רחבת ידיים ומעליה צלון צהוב ותמיד תמצאו בה סלב אחד או יותר. מאז ומתמיד משך אליו ג'ו מרסיאנו את הידוענים של תל אביב, במסעדה זו וגם בקודמתה. תמיד השאלה: איפה ג'ו? ג'ו נמצא? מטרידה את החבורה הזו, כאילו שהימצאותו במקום היא זו שתשפר את טעמן של המנות. לא. הם פשוט אוהבים תשומת לב ואיך לומר בעדינות – מנות בחינם. למה? ככה. כי הם זה הם.

המילה הטובה ביותר שיכולה לתאר את המסעדה היא "קלאסה". הריצוף העתיק, השולחנות ועליהם פרוסות מפות צחורות, צלחות הפורצלן הפרחוניות והתפאורה שמסביב, פשוט זועקים "קלאסה". המלצריות (תמיד מלצריות) לבושות שחור ולבן ורובן מקצועיות מאוד. לאחרונה, נתקלתי בכמה חדשות שמוטב לו היו עוברות חפיפה קצת ארוכה יותר, אולם הותיקות שבהן יודעות את מלאכתן ועושות אותה באופן מקצועי וחינני מבלי להפריע יתר על המידה לסועד.

חלוץ בחליצה

תפריט היין עשיר מאוד ומחיריו אינם נמוכים כלל ועיקר. יחד עם זאת אם תביאו יין למסעדה דמי החליצה ינועו בין 30 ₪ ל 0 ₪ תלוי במצב הרוח. וזה דווקא חידוש ולא טעות. פעמיים שאלתי ופעמיים נעניתי כי במרבית הפעמים אין דמי חליצה והנוהג להביא יין מהבית מתקבל בשמחה, בפעמים אחרות 30 ₪ אינם דמי חליצה גבוהים, בייחוד לא כשכבר נתקלתי במסעדות שמרשות לעצמן לגבות 50-80 ₪. ליווינו את הארוחה ביין של יקב הוגל המפורסם מאלזס – Hugel Gentil 2015 – יין המבטא זנים רבים מאלזס ובהם גוורצטרמינר, ריזלינג, פינו בלאן, פינו גרי, סילבנר ומוסקט. צבעו קש חיוור, באף עולים ריחות מינרלים ופרחוניים, טעמו מאופיין במתיקות קלילה, מינרליות ותפוח ירוק. יין שהתאים למזג האוויר ולמנות שהזמנו. במסעדה הכפילו את מחיר המדף שלו.

מנות הפתיחה גדולות ומוגשות בצורה שובת לב ואסתטית. מנת קרפצ'ו בקר פשוט מצוינת ולא מוגזמת בתוספות (בלסמי ומלח שלפעמים נוטים להרבות בהם), סלט קפרזה עשוי מעגבניות שכאילו צמחו במיוחד בשבילו, תמיד העגבניות הטעימות ביותר שיש והמוצרלה, אח המוצרלה...

הפיצות הן מהסוג הדק והבחירות רבות בין בשר, לדגים, לפיצה אדומה ונקייה. אני מעדיף באופן אישי בצק עבה יותר ופחות את הדקיק והשביר שמזכיר לי את מה שהייתי רוצה להיות בעצמי (דקיק ושביר) אז נשאיר את הפיצות הטעימות לאוהבי הז'אנר הדק.

מנה עיקרית שהיא בבחינת מנת הדגל של ג'ו עוד מימי איל פאצו, היא מנה של ספגטי עם דג חריף. שילוב של איטליה והמזרח התיכון, מנה נהדרת שמצטיינת בחריפות מעודנת ומגוון טעמים עשיר. בפעם האחרונה אכלתי טליאטלה עם אספרגוס ושרימפס, מנה המצטיינת בטריות מרכיביה, רק חבל שלא הביאו לי מראש מטלית לחה לנגב בה את אצבעותיי. מנת פילה מוסר ים הייתה באמת משהו יוצא דופן, לא בגלל טעמה, לא בגלל מרקמה, אלא בגלל הריח שלה. אני מוכן להישבע שמאז שאכלתי במסעדת הדגים שבאמצע שוק הדגים של קטניה (סיציליה) לא הרחתי טריות כזו. ריח ים פרץ מבין סדקי הדג הצרוב כאילו שחיתי לצידו כעת בים. מדהים. אבל לא מפתיע.

בגזרת הקינוחים אני ממליץ בחום על הטירמיסו של ג'ו. פשוט וטעים. הפנקוטה שאכלתי בפעם האחרונה לוותה באגם פסיפלורה קטן שלא התאים לי, זה היה יפה אבל שבר את העידון המופלא של הפנקוטה וחבל.

אני אוהב מאוד ללכת לקנטינה. לא כדי לחפש את ג'ו ולא כדי לחפש סלבריטאים. אלוהים עדי שהם לא מחפשים אותי, אז למה לי לחפש אחריהם. זהו אחד המקומות הנינוחים בתל אביב (אלא אם קבוצה של סינים יושבת לידך וגם זה כבר קרה), מקום שטרם הצליח לאכזב אותי.