צילום מאתר foter.com

לא שהיה לי איכפת. אני הרי לא באמת צריך סיבה מיוחדת כדי לתקוע עוד סיכה במפה – האובססיה שפיתחתי לכסות אותה בסיכות היא כל הנחוץ לי באמת כדי לצאת לדרך, והגישה לטיראנה מרומא, שם היה לי וויקאנד מיותר, קלה, זולה ונוחה. הגיע אפוא הזמן, כך חשתי, "לסמן V" גם על טיראנה.

המטוס מרומא מבושש להמריא. באי פיומיצ'ינו מורגלים בכך. האשה שאיתי לא מורגלת, מתה לעשן ולא יודעת ממה מחריף כאב הראש שלה יותר: מנאומיה של האשה עבת-הבשר שלשמאלנו, יצור וגנרי משהו בעל קול רועם במיוחד, או מנעימת הג'ז המודרנית מאוד, המתנגנת שוב ושוב ברמקולי המטוס. אני מכיר את הנעימה הזו. אבל לא יודע מאיפה. דברים כאלה מוציאים אותי מדעתי.

גם היא (זו שאיתי, לא הווגנרית) שואלת עכשיו, למה אלבניה? אני לא מתעלם מהשאלה כפי שהתעלמתי משאלות חבריי. אבל תחת שאשיב מה אני מצפה למצוא בטיראנה כעת, אני מוצא עצמי מרצה לה על העבר.
***
בילדותי חשבתי בכלל ששמה של טיראנה נגזר מהמילה "עריץ" (נכון, בשפות המודרניות הטיראנט נכתב ב y ולא ב i, אבל במקור היווני נמצאת שם בכלל u). מדוע? כנראה מכיוון שישב בה אחד העריצים שבשליטי העת החדשה, אנוור הודג'ה, שסגר את גבולות אותה מדינה באורח הרמטי, הורה על בניית מספר הבונקרים ששיעור למספר התושבים היה ללא אח ורע בעולם, והכתיב משטר כלכלי קיצוני כל כך, עד שאפילו את הלחם אפו נתיניו במאפיות קולקטיביות. כמובן וכרגיל, נילוו לכל אלה גם דיכוי חסר פשרות של חופש הפרט, הופרו זכויות האדם הבסיסות ביותר (לפחות באורח שתופשות אותן הדמוקרטיות המערביות), ועל הכל ניצחה ופיקחה משטרה חשאית מהסוג הלא סימפטי במיוחד.

לימים החכמתי קצת יותר. גיליתי שיש לפחות חמישה הסברים לאטימולוגיה של המלה טיראנה, ושלאף אחד מהם אין קשר לעריצות. אף גיליתי שהודג'ה לא המציא את מדינת המשטרה האלבנית – הוא פשוט יצק אליה תוכן פוסט-מלחמת-עולם-שניה קומוניסטי לאחר שנים של כיבוש אכזרי, תחילה איטלקי ואחר כך נאצי. מי שכן עשה זאת היווה דמות מעניינת במיוחד.

אותו אדם, אציל טורקי ממוצא אלבני שנולד כאהמט מוכתר זוגולי, ושינה את שמו לאהמט זוגו ולבסוף לזוג הראשון, היה מראשוני החותמים על הצהרת העצמאות האלבנית ב 1912, ואחד ממנהיגיה הפוליטיים של אלבניה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מ 1922, ולאחר שהתגבר על כמה יריבים פוליטיים, שלט באלבניה האיש, שנטען עליו ב 1929 שהוא המעשן הכבד בעולם (מסופר עליו כי עישן 200 סיגריות ביום), ללא כל מיצרים. תחילה שימש ראש ממשלה, אחר כך נשיא, ולבסוף הכתיר עצמו כזוג הראשון, מלך האלבנים, כשהוא נשבע אמונים על ספר תנ"ך ועל קוראן גם יחד. באותה נשימה, ביטל את המבנה הפיאודלי של החברה האלבנית, כונן קוד אזרחי שהתבסס במידת מה על זה של שוויץ, וטיפח מאפיינים פשיסטיים בסגנון איטליה השכנה, בעודו מנסה, ללא הצלחה, להשתחרר מחיבוק הדוב שלה, שהתהדק והלך סביב אלבניה במהלך כל שנות ה 30. ואכן איטליה של מוסוליני הטילה צל כבד יותר ויותר על אלבניה, שכלכלתה הייתה תלויה במידה לא מבוטלת בחסדיה של רומא.

באפריל 1939 נמאס למוסוליני, ואיטליה כבשה את אלבניה ללא מאמץ רב. "אלוהים, זה היה קצר", אמר המלך זוג לרעייתו ג'רלדין, לפני שנמלטו לחיים בגלות. ג'רלדין הייתה עוד חלשה מלידת יורש העצר, הנסיך לקא הראשון, יומיים קודם לכן, אבל הזהב הרב שנלקח מבעוד מועד (זוג כבר הבין לאן נושבת הרוח) מהבנקים של טיראנה ודורס הפך את הבריחה למוצלחת, ואת הגלות (תחילה בבריטניה, אחר כך במצרים ולבסוף בצרפת) לנוחה מאוד. לקא הראשון, אגב, הספיק עוד לחזור ולמות באלבניה לפני שנים אחדות. בעת כתיבת שורות אלו (8 באוקטובר) מקיים בה בנו, לקא השני, את טקס נישואיו. הוא רואה בעצמו נסיך, אך אינו מנסה לתפוש את השלטון – למעשה הוא משמש בתפקידים שונים בשירות החוץ האלבני.

שנה לפני שנמלט, אני מספיק עוד לספר לפני שהמטוס נוחת, עשה המלך זוג מעשה חשוב, שהיו לו השלכות גם בהמשך, כאשר פתח את שערי ארצו לפליטים יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית.
***
שדה התעופה של טיראנה קטן, ובשעת הערב המאוחרת הזו, המטוס שלנו הוא היחיד, ואולי האחרון, הנוחת בו. כמעט כל הנוסעים ניגשים לדלפקי ביקורת הדרכונים השמורים לאזרחים אלבניים. אנו נמנים עם המיעוט הניגש לתור אחר. מעבר הגבול מהיר וחלק. אני מספיק עוד ללמוד מעיון בכיתוב על הדלפקים, שלאלבניה, באלבנית, כלל לא קוראים אלבניה, כי אם Shqipëria. מוזר...

23:00. מחלונות המונית נגלית עיר חשוכה כמעט לגמרי. גם כאשר אנו מגיעים למרכז טיראנה, שם שוכן בכל ההדר שהצליח לגייס מלון "צ'קו אימפריאל", אנו מוצאים מקום רדום ביותר. במלון, שמייסדיו, האחים צ'קו, מעידים עליו שכאשר בנוהו שימשו להם מלונות הריץ, ז'ורז' V ודה קריון השראה, ניתן לקבל סוויטה מפוארת למדי במחיר של חדר סטנדרטי במלון שלושה כוכבים בעיר מערב אירופית. טוב הדבר, שכן חוץ מלהתארגן בה לשינה נראה שאכן, אין מה לעשות בשעה כזו בטיראנה, אבל הריץ – זה לא.

לפני השינה אני נזכר, שנעימת הג'ז מהמטוס לקוחה מסרט כלשהו. אבל מאיזה? דברים כאלה מוציאים אותי מדעתי...

בבוקר מתגלה הרובע היוקרתי ביותר של טיראנה ומוכיח שוב שהכל יחסי. מלבד היותו מוזנח משהו הוא ירוק למדי, שופע משרדים ממשלתיים ומוסדות בכלל, ועל כל מסעדה יש בו כעשרה בתי קפה. כל בתי הקפה מלאים, בעיקר בצעירים, ששותים בהם... קפה. לא משקאות קלים, לא משקאות חריפים, לא בירה. בעיקר קפה. אנו מתיישבים באחד מהם ומשנים בו את סטטיסטיקת הצריכה. אל הקפה אנו מוסיפים גם ארוחה קלה, מים מינרלים, בירה "טיראנה", כמה כוסיות של איזו מקבילה מקומית לראקיה. האוכל, שמוזמן מתוך תפריט די רחב, לא רע. הוא גם לא טוב. בתוך ים הצעירים שותי הקפה, דומה שהוא בעיקר לא רלוונטי.

ברובע גם חנויות אחדות, בהן מתברר ללא כל ספק, כי דבר אחד לא השתנה כאן במאה שנים האחרונות – איטליה הייתה ונותרה המעצמה האזורית שאליה נשואות עיני הכל. הבגדים והנעליים איטלקיים, או מיוצרים בהשראה איטלקית. גם המסעדות המועטות קורצות לאיטליה כמיטב יכולתן. דומה שידיעת האיטלקית נפוצה יותר מידיעת האנגלית.

אחת החנויות בולטת מיד לעין בשונותה. "Euro Gold" שמה, וגם אם אינך מבין את פירוש המלה הנוספת הרשומה עליה, Argendiari, לא נורא הדבר, שכן על חזיתה מתנוססת בגאון באותיות מוזהבות, לצד מגן דוד מוזהב גם הוא, המלה העברית "צורף". החנות הזו מזכירה לכל עובר אורח, כי הבירה המוסלמית היחידה באירופה הייתה, היסטורית, אחד המקומות היותר בטוחים ליהודים.
***

צילום מאתר foter.com

פתיחת השער לפליטים היהודים ב 1938, שעימה נקטעו דברי בעת הנחיתה, הייתה קשורה קשר אמיץ לקוד הכבוד האלבני, ה"בסא" (Besa).
מילולית, "בסא" פירושו – להיות נאמן למילתך. למעשה, זהו הקוד המוסרי המהווה חלק מה"קאנון" (Kanun) – מערכת הנוהגים הפורמלית למחצה המכתיבה את אופן ההתנהגות של האלבנים זה אלפי שנים. בקאנון, הקונספט של "נוכרי" אינו קיים. הנוכרי הוא אורח. ועל-פי הבסא, על אורח יש להגן – גם במחיר חייך שלך.

וכך, שעה שבשאר אירופה נרדפו היהודים עד כלות לא רק על-ידי הנאצים כי אם גם, לעתים קרובות מאוד, על-ידי תושבי הארצות הרבות שכבשו, התגייס העם האלבני להצלת כל יהודי שניתן היה להציל (לימים יוכרו 69 מבניו כחסידי אומות העולם). למעט משפחה אחת, ניצלה כך לא רק קהילת יהודי אלבניה הזעירה, כי אם גם כ 2000 פליטים יהודים שהצליחו להימלט אליה. במשך 45 שנות הדיקטטורה הקומוניסטית באלבניה, התעלמה טיראנה לחלוטין מסיפור גבורה זה. מבחינת הודג'ה, שהגדיר את ארצו כאתאיסטית ולא הכיר בשום דת, היו רק אלבנים. חודשים בלבד לפני תום שלטונו מסר יורשו, רמיז אליה, חבילת מסמכים עבה המתעדת את הצלת יהודי אלבניה לשני מחוקקים אמריקנים. הסאגה ההרואית התפרסמה.

האלבנים עצמם רואים במעשה הגבורה שלהם את הדבר הטבעי לעשותו. בזכות הבסא שלהם הצליחו לחיות בשלום זה עם זה במשך מאות שנים כל האלבנים – הסונים, הבקטאשים (חברי מסדר מוסלמי דרווישי שקבע את מטהו באלבניה לאחר שנאסר קיומו בטורקיה), והנוצרים.
***
הסובלנות הדתית נותרה על כנה בטיראנה.
שני מבנים דתיים, המרוחקים מרחק של דקות הליכה ספורות זה מזה, נמנים עם מעט המונומנטים שמי שבוחר לתייר בטיראנה צריך לראות. הראשון הוא הכנסייה האורתודוכסית הגדולה, המקיימת ניגוד מעניין בין מראה חיצוני שדווקא מזכיר מסגד ועיצוב פנימי טיפוסי יותר. הוא פתוח לכל. השני הוא מסגד את'הם ביי, שהינו מסגד קטן ופעיל שמקדם בברכה כל מבקר – בין שבא להתפלל, או להתפעל מהערבסקות המעטרות את קירותיו וכיפתו הפנימית.

מסגד זה אגב, שוכן בשולי הכיכר החשוב של העיר, המארח הן את מוזיאון ההיסטוריה הלאומית (שלא נחשב אטרקטיבי למי שאינו דובר אלבנית) ואת פיסלו של סקאנדרברג – הגיבור הלאומי האלבני, שהמלך זוג טען כי הינו צאצא שלו מצד אמו. לא הרחק משם, ליד אחד הפארקים של מרכז טיראנה, שוכן מונומנט נוסף – פירמידת בטון זנוחה ומוזנחת המכוסה בגראפיטי, שהוקמה לזכר אנוור הודג'ה על-ידי בתו, והינה דוגמא מייצגת במיוחד לכיעור המסוים שאפיין אנדרטאות ומבנים קומוניסטים במזרח אירופה.

מאתר אחרון זה אנו פורשים שוב למלון שם נמצאת, על-פי הדיווח, אחת המסעדות הטובות ביותר בטיראנה. כמה נוח – נאכל שם ארוחת ערב. כן, ניחשתם: האוכל לא רע, אף לא טוב. היין (האיטלקי, כמובן) היה לא רע בכלל...
***
למחרת, ביום ראשון בצהריים, שדה התעופה הקטן מעט יותר פעיל. מעבר הגבול שוב מהיר וקל. המטוס לרומא ממריא ללא עיכוב, אבל עוד לפני כן, אני נזכר סוף סוף כי הנעימה ההיא לקוחה מסרטו של בילי ווילדר, "אוואנטי" – כישלון קופתי שאני דווקא אהבתי, בכיכובם של ג'ק למון וג'ולייט מילס. בעידן הגוגל והוויקיפדיה, קל מאוד לגלות תוך שניות שהיא נקראת "Senza fine", כלומר, "ללא סוף", ושמחברה, קרלו רוסטיקלי, יצר אותה עוד לפני שווילדר הזמינו להלחין את פסקול הסרט ובחר לשבצה גם בפסקול זה.

חיפוש נוסף מציע גרסאות רבות ליצירה (שמסתבר שיש לה גם מלים, הן באיטלקית והן באנגלית). אני מתביית על זו של אנדראה בוצ'לי מההופעה החיה בפורטופינו. ומאז, בין שאני מאזין לביצוע זה ובין שלאחר, איני יכול עוד לשמוע את "סנצה פינה" מבלי להיזכר בטיראנה – עיר שככלל, תתקשה להותיר בתייר זיכרונות.