לא בכדי קרוי המקום תרל"ח, שהרי זוהי שנת הקמתה של העיר פתח תקווה (1878), אם המושבות בחולות שהיו פעם אומלבס. אם תרצו להיזכר במייסדיה הבולטים של העיר תצטרכו להישאר בפאב עד חצות, אז בוקעת דרך קבע מהרמקולים הבלדה על יואל משה סלומון בקולו העמוק של אריק אינשטיין ז"ל (ובלווי של צ'ייסרים ב 10 שקלים).

ואכן, הבר מציג אווירה ישראלית, פתח-תיקוואית בהציגו תדפיסי תמונות מארכיון העיר על קירותיו, מוסיקה ישראלית בעיקר המתנגנת ברקע, להקות ישראליות המנגנות במקום בימי רביעי, בהם גם אחותו של אחד מבעלי המקום יעקובי הלינגר. ימי שלישי, גם בהם יש נגיעה קלה בישראל, והנוהג הוא כי כל לקוח המביא עימו חפץ בעל משמעות ישראלית מקבל שליש בירה ע"ח הבית. כך למשל, חבש שולחן שלם כובעי טמבל לפני מספר שבועות.

קצוות הקשת –הלינגר וקייזרמן 

את הבר מנהל כאמור יעקובי הלינגר, יחד עם שני שותפים נוספים מאנגליה ובייעוץ צמוד של המיקסולוגית הידועה עדי קייזרמן. מדובר בבר לכל דבר ועניין, כלומר מנות האוכל מצומצמות למינימום הנדרש ובעלות אופי חלבי (התפריט של רעות ארביב). חשוב לציין שהמקום כשר וככזה פתוח בימי א-ה ובמוצ"ש וכי שעוות פעילותו הן 20:00 ועד הלקוח האחרון.

נכון, ייתכן ובר כשר נשמע קצת מרתיע, אבל אני חושב שיש בזה משהו מאוד נחמד. אפשר להיפגש עם חברים המקפידים על הנושא מבלי לחשוש, ואכן הלקוחות המגיעים מפתח תקווה, וגם מהסביבה, אינם רק בעלי אופי דתי. המקום הקיים מזה כחצי שנה הצליח להביא לתחומו קהלים שונים ומגוונים.

שאלתי את הלינגר האם הם אינם חוששים מהויתור שהוא ושותפיו עושים בכך שאינם פותחים את המקום בשעות הצהריים, באזור המסתמן כאחד מאזורי ההיי-טק החשובים בישראל. לכך השיב כי אמנם המחשבות נודדות לפתיחה בצהריים, אבל אופי המקום כבר-אלכוהול בעל תפריט מצומצם, ולא כמסעדה, אינו מתיישב עם הצרכים של פתיחת צהריים, ולכן כרגע הרעיון אינו בר מימוש.

גימיקים לא חסר 

אם אתם מחפשים גימיקים נוספים במקום, שהלינגר רוצה שהנכנסים אליו ירגישו כאורחים ולא לקוחות, הרי שלא חסר: יום ראשון – בירות ללא תחתית – בירות גולדסטאר ומכבי ככל שתוכלו ללגום תמורת 50 שקלים, החשבון מוגש בקופות תרומה ישנות של קק"ל ובהמשך גם תהיינה הרצאות בנושאים שונים.

מינוס אחד בכל הישראליות המתפרצת הזו, הוא היעדרן של בירות בוטיק ישראליות, למעט בזלת. התירוץ "זה יקר, ואם לי זה יקר, זה יהיה יקר גם ללקוח", אינה מתקבלת על הדעת. צריך לעודד את תעשיית הבירה המקומית, הסובלת גם כך מגזרות המן בכל יום שפקיד ממשלה זה או אחר קם על צד שמאל. בגזרת היינות, שנעדרו עד כה מהבר, דווקא יש תזוזה לאור ביקוש הקהל והכנסה של יינות יקב הרי גליל ויקב עמק האלה.

כששומעים את שמה של העיר פתח תקווה, האסוציאציה המיידית היא – אפור, משעמם. אבל משהו טוב בכל זאת קורה לעיר הזו בשנתיים-שלוש האחרונות. אולי אחד הדברים הטובים, מאז מלחמתו הבלתי מתפשרת של ראש העיר המיתולוגי דב תבורי על פתיחתו של קולנוע היכל ז"ל בימי שישי. אזורי התעשייה של העיר מתפתחים והופכים למקור לבילוי עירוני ואיכותי, מבלי הצורך לצאת את העיר, לחפש שעות של חניה, וכך החזרה הביתה לאחר הבילוי היא ממש במרחק נגיעה.