תחילת קיץ 1982 היתה עונה ברוכה לדובדבנים בדרום לבנון. העצים כרעו תחת העומס אבל החקלאי שהמטע היה שלו לא קטף, אולי חשש מהצנחנים "הנוראים", אולי לא ממש האמין כשביקשנו ממנו שוב ושוב לבוא ולקטוף את פי עמלו. לא קוטף, אמר, תיהנו, הם ממש טובים. וואללה נהנינו, הן מהפרי הנהדר והן מהקונפיטורה שנעשתה בכמויות חטיבתיות. ורק ענבים לא היו באזורנו, וחבל. איש הדובדבנים אמר שאזורי הכרמים רחוקים, לא בסביבה שלו. לפי המידע היום – חבל מאד-מאד. אנשי היין הלבנונים טוענים להוכחות של גידול גפן וייצור יין אלפי שנים לפני הספירה. בחפירות ארכיאולוגיות שבוצעו בצור נמצאה עדות לייצור יין כבר לפני יותר מ 5,000 שנה. ניחא. לנו מספיק כנראה לוודא את איכות היין הלבנוני גם השנה.
לא מצאתי יין לבנוני בארץ ואתרי המכירות באירופה לא שולחים לישראל. מה עושים? מחכים להזדמנות ובינתיים הנה משהו על היינות של שכנתנו, זו שפעם כונתה "המדינה השניה שתכרות עמנו שלום"...
תמונות יפות מראים היקבים, מראות שאינם נופלים מאזורי יין נחשבים. ומה מאחורי התמונות?
ראשית, האקלים. דומה לישראל, כלומר: קיץ ארוך וחם וגם יבש וחורף מתון, אך קר יותר וגשום יותר מישראל. אזור הר הלבנון נהנה ממנות שלג נכבדות – ואילו הבקעה מוגנת מרוחות החמסין ובחורף מקבלת מנות שלג משמעותיות...
והטרואר? הבקעה נהנית מאדמות סחף של הזרימה החזקה בהמסת השלגים מההרים שסביב לה והשילוב עם האקלים יוצר תוצאה של הבשלה מאוחרת יחסית לענבים, בין אמצע לסוף ספטמבר. אזור השוף (מי שהיה הכיר את הנופים ה"שווייצריים") עתיר בחרסית-גירית על בסיס אבנים בגובה של כ 800 מ'. קלאסי לכל גפן ולכל כורם.
8 יקבים נמצאים באזור Batroun בגבהים שבין 400 ל 1,300 מ' וגבהים דומים גם במישור שבאזור ג'זין על אדמות אבן-גיר ואדמה שחורה הקרויה “black cotton”.
הכורמות השתנתה בשנים האחרונות מ 95% גידול משתרע ל 45% כרמים מודרניים על קורדונים. לגבי הנתונים של התפוקות, הייצוא והייבוא – נו, צריך לברור הרבה מוץ, כי בלבנון כמו בלבנון "כל מספר זוכה". מאז מלחמת האזרחים ב 1976 אין ממש נתונים רשמיים שניתן להסתמך עליהם, בכל תחום שהוא. ואז, לפי נתוני 2012 לבנון מייצרת 15,000 טון – 18.75 מיליון בקבוקים. אבל במקום אחר מופיע כי ב 2015 ייצרו 45 יקבים רק 8 מיליון בקבוקים משטח כרמים כולל של 20,000 דונם. מזה, אומר ה"נתון", שווקו 50% לייצוא בערך כולל של 17M$. באותה הקשת מקלדת נמסר גם כי הייבוא הוא 2 מיליון בקבוקים בערך של 12.6M$ שמהם 33% יין מבעבע. 80% מהייבוא הוא מסורתית מצרפת. מבולבלים? גם אני. ככה זה כשאין בעצם מדינה, רק ישות מוזרה הקרויה לבנון, שכמעט שום שירות ציבורי בה אינו מתקיים, בוודאי שלא נתונים סטטיסטיים או כמותיים כלשהם. ובכל אופן, הנה הנתונים הכלליים של הייצוא:
אנגליה 32% | צרפת 17% | ארה"ב 14% | קנדה 5% | האמירויות 5% | גרמניה 4% | בלגיה 4%
אלא שהפילוח הנוסף מראה, לפי גורמי הייצוא שם, שההזמנות הן בעיקר למסעדות לבנונית וזה המאמץ העיקרי כעת, כיצד לשווק את היין לצרכנים שישלמו כ 14$ לבקבוק במקום כ 6$ ליין פופולרי באנגליה. המעבר מהערק הידוע של לבנון ליין אינו פשוט כלל.
והאוכלוסיה הלבנונית הלוגמת, מה איתה? שוב קצת בעייתיים הנתונים. לפי מקורות אחדים חיים היום בלבנון 4.5 מיליון תושבים, מהם כ 70% מוסלמים, 25% נוצרים, 5% דרוזים. מי שותה יין? כמובן מסתמכים על הקהילה הנוצרית, קצת יותר ממיליון איש ואשה ועל הייצוא ללבנונים שבתפוצות, שלפי הלבנונים הם מהווים כ 14 מיליון נפש! מהיכן הנתון הזה? איש אינו באמת יודע, נשמע מופרך כמו כל השאר. הגורמים המוסלמים, אגב, אינם מתערבים וטוב שכך.
מתוך 45 היקבים 21 נמצאים בבקעה, 9 בהר הלבנון, 8 בצפון.
הנה רשימת היקבים המובילים בלבנון:
שָׁאטוֹ מוּסַאר (Château Musar)
היקב הידוע ביותר של לבנון, השוכן מצפון לביירות, הוקם בשנת 1930 על ידי גסטון הושאר ומנוהל כיום על ידי בנו סרז', אשר למד ייצור יין בבורדו. קשריו של הושאר והמוניטין של היקב הולכים לפניהם ומזכים במוניטין בינלאומי את יינות לבנון בכלל. היין בסדרה הראשית – ששמו כשם היקב, עשוי מממסך של קברנה סוביניון, סינסו וקריניאן, כאשר הרכב הזנים ביין משתנה בהתאם לשנת הבציר (היין אינו מסונן). גם יינות השרדונה של היקב – שאטו מוסאר לבן, המיושנים אף הם בחביות עץ אלון נחשבים בעלי איכות יוצאת דופן. שאטו מוסר הוא היקב היחיד שהצליח לבצור ענבים ולייצר יין ברציפות (למעט בציר 1984), למרות גל המלחמות בלבנון שהחל בתחילת שנות השמונים. 80% מהיין המיוצר ביקב מיועד לייצוא. הושאר ממליץ בחום לשתות את יינותיו רק אחרי כ 15 שנים משנת הבציר.
שאטוֹ קֵפַרְיִיָה (Château Kefraya)
היקב השוכן בטירה מעוצבת, נמצא בעיר זחלה ומייצר יינות בסגנון צרפתי, עם חותמת עמק הבקעה. בעבר נמכרו הענבים מן הגפנים בני 50 השנה שבבעלות המשפחה, הגדלים על מורדות הר בארוק בגובה של כ 1,000 מטר מעל פני הים, ליקב שאטו מוסאר. מאז שנת 1979 החל היקב לייצר יינות משלו, תחת המייסד והיינן Michel de Bustros, אשר הלך לעולמו בשנה שעברה. בשנות ה 90 קיבל היקב הכרה עולמית וכיום נחשבים יינותיו כמעט שווי ערך לאלו של שאטו מוסאר. יתרון היקב על פני מתחרהו העיקרי: קרבת מתקן הייצור לגפנים. היקב מייצר יינות קינוח עשירי פרי; Comte de M – יין הדגל הינו יין מורכב, מאוזן להפליא, מעודן ואלגנטי כאחד.
שָׁאטוֹ קְסָארָה (Château Ksara)
אחד מן היקבים המרהיבים ביותר, היושב על חורבות מבצר קסאר הצלבני שבעמק הבקעה, ליד העיר שתורא (Chtaura). המקום נרכש על-ידי נזירים ישועיים בשנת 1857, אשר ייצרו יין על-פי המסורת הישועית, תוך שימור מנהרות עתיקות מן התקופה הרומית, המשמשות כיום כמרתפים טבעיים ליישון היינות. היקב נמכר על ידי המנזר בהוראת הוותיקן. יינות היקב מיוצרים באופן מובהק בסגנון עולם ישן ויינותיו עשויים בעיקר מענבי שרדונה, סוביניון בלאן וקברנה סוביניון, הגדלים בטרוארים שונים באזור עמק הבקעה.
שָׁאטוֹ קְלו סֵנְט תּוֹמָאס (Château Clos St. Thomas)
היקב ממוקם ברחובה הראשי של קב אליאס שבעמק הבקעה. זהו אחד היקבים הצעירים במחוז (יינות ראשונים מבציר 1998), בבעלות משפחה עם ניסיון של כ 100 שנה בתחום האלכוהול. הגפנים מזנים צרפתיים נטועות על הגבעות שמעל העמק בבתי גידול מצוינים. היינות כולם בסגנון עולם חדש, מה שלא מפחית מן ההשפעה האיכותית של בית הגידול. יינות היקב זוכים למוניטין בכל העולם. יינות מובילים: Les Gourmets Blanc; Les Emirs; Château St. Thomas.
דּוֹמֵיין וּוֹרְדִי (Domaine Wardy)
היקב השוכן באזור התעשייה של זָחְלֵה, השיק את הבציר המסחרי הראשון שלו בשנת 1997, אם כי ליקב שורשים של ייצור עראק כבר משנת 1891. הבעלים הנוכחי, סלים וורדי, ממשיך לשתול גפנים, אם כי רוב היינות נוצרו מגפנים בנות כ 25 שנה. ליקב ייחוד גם בשל כך שבראש מערך הייצור שלו עומדת מאז שנת 2002 ייננית – דיאנה סלמה חליל. Château Les Cèdres הינו היין הידוע ביותר של היקב, והוא מיוצר מענבי קברנה סוביניון, סירה ומרלו.
מַּסַיָה (Massaya)
יקב מסיה הינו לידה מחדש של יקב Tanail הוותיק, שבאה ביוזמת שניים מבניה של משפחת Ghosn, אשר שבו לאדמתם לאחר טראומת מלחמת האזרחים. היקב הוקם מחדש בשיתוף יצרני יין מכובדים מבורדו ומשאטונף דה פאפ. בית הגידול (טרואר) הייחודי של מסיה, מעניק איכות יוצאת דופן של ענבים. יינות היקב, אשר סימן ההיכר שלהם הינו עטיף צוואר הבקבוק והפקק המעוצבים, וגם העראק המיוצר על ידי יקב מסיה, הינם בעלי מוניטין רב בלבנון ובשנים האחרונות גם ברחבי העולם.
ומה מתרחש בזמן הזה? וזה כבר בוודאות גדולה בהרבה - היקבים הלבנונים חיים ובועטים והיינות זוכים להערכה טובה, עדיין לא מצוינת, באירופה. החשיבות וגם היופי, לדעתי, שייך לשמירה על המסורת בכרם וביקב, קרי: המשך הדבקות בזנים המקומיים-בורדולזים לאורך כל השנים: סינסו, קריניאן, קב"ס, מרלו, מורבדרה, גרנאש, סירה, אוני-בלאן, קלאירט, שרדונה.
התעשייה הקימה ב 1997 גוף הקרוי Union Vinicode du Liban שהצטרף ל OIV, והקים מכון יין "כמו שצריך" בשם National Wine Institute שמטרתו בין היתר להגיע למערכת דומה לזו של AOC בצרפת. ישנה זיקה חזקה לתקנות של ה OIV והם ממשיכים ברוח הצרפתית על פי ההשפעה המסורתית ואם לא תופרע עבודתם, גם יגיעו לרמה המתאימה בתקינה מקומית. דוגמה טובה הוא יקב Massaya, שת"פ עם טריאומווירט צרפתי מ 1997 הכולל יקבים מבורדו ושאטונף דו פאפ; וגם רכישת שליש מיקב Château Kefraya ע"י "מיודענו" הדרוזי הבכיר ואליד ג'ומבלט.
אכן, מתקיימת תסיסה חיובית בעולם היין הלבנוני. פעם גם נטעם, ננתח, נהנה. לחיים עתידי!
