כשהתהלכתי לי ברחוב פרישמן, גומע (ולא בהנאה) את האוויר המתלהט של חודש יוני והתקרבתי לפינה החביבה של מסעדת גוסטו, צדה אותי במבטה גבירה דקיקה, שערה מהודק, מראַה מטופח ובקולה רווי מבטא איטלקי שאלה: "שלום, תרצה לאכול?". לסרב לה לא יכולתי. נכנסתי, התיישבתי וכובדתי בכוס מים צוננים שהשיבו אלי את החיוּת לה כל כך נזקקתי.

הייתה זו שעת צהריים מאוחרת והמסעדה לא הייתה מלאה כמו בפעם הקודמת שבה ביקרתי בה. אלמלא אותה פרסונה ויטאלית, שמאוחר יותר למדתי כי שמה מלכה, הייתי חושב שפניהם של המלצרים כאילו שדדו להם את הטיפ היומי, היא האווירה הקבועה במקום. אווירת נכאים, מרירה ודיכאונית שרתה במסעדה.

עוד בטרם עזבתי את המקום האווירה התלהטה סביב שיחה קולנית מאוד בין מרדדת בצקי הפיצה והטבח שהיה ספון בתוך המטבח הפנימי, וכן שיחה בין המלצרים על שיטת חלוקת הטיפים. אין לי ספק שאם הייתי יושב באותו הזמן בטרטוריה במקום נידח באיטליה ושומע את הקולות הרועמים באיטלקית מתגלגלת, וודאי הייתי מוקסם מההתלהמות. אלא שלצערי, עברית אני שומע היטב והאווירה לא הייתה לטעמי. יציאתה של מלכה מחלל המסעדה, גרמה לקולניות להתגבר עוד יותר.

אני אוהב להתנסות במסעדות המתקראות 'מסעדות בסגנון איטלקי' במנות הבסיסיות השייכות למטבח זה. הרי אם אלו מוצלחות, אוכל לאתגר את עצמי במנות למתקדמים. הזמנתי למנה ראשונה, קנלוני במילוי ריקוטה ותרד ברוטב עגבניות ולמנה שניה ספגטי בולונז.

הקנלוני – הוגש אל שולחני ועל אף שהוגש ברוב חן על ידי הגבירה, ראיתי שהוא אינו חש בנח. הבנתי מהר מאוד מדוע. רוטב העגבניות ביעבע בטמפרטורה שהתקרבה לתופת אש הגיהנום (לכל אלו שאיחלו לי להגיע לשם, הנה חזרתי בחיים), הקנלוני היה חם ואילו המילוי היה פושר ואף פחות מכך. מנה שהיא אומנות מתחום פיזיקה של חומרים בשלושה מימדים עליה נאמר – גם לחמם, צריך לדעת. כשהרוטב התקרר לטמפרטורה שיכולה הייתה לפגוש את בלוטות הטעם שבפי מבלי לצרוב אותן לעד, התאכזבתי ממנו עד מאוד. אינני יודע כיצד הוכן ועל כן אני מסייג את דברי במעט ורוצה לטעון שהעגבניות מהן הורכב הרוטב ניטלו מתוך קופסות שימורים, שכן לא ניתן היה להתעלם מטעם הלוואי המתכתי. אם טעיתי, הרוטב פשוט לא טעים מסיבה אחרת.

הבולונז הגיע בדיוק במועד, אולם הפעם הוגש על ידי מלצרית צעירה שהטיחה אותו על שולחני. מה רבה הייתה הפתעתי כשחזיתי בפלא אשר הונח לפניי. מנה איטלקית בנוסח ישראלי – צלחת ענקית שאיימה לכרוע תחת נטל המנה. אנשים רבים ישמחו לקבל מנה כזו בבחינת 'יש תמורה בעד האגרה', אולם אני חושב שמה שהיה שם היה פשוט מוגזם. את הפסטה אגב כמעט ולא ראיתי מרוב רוטב סמיך שהיה בצלחת. נברתי לי עם המזלג. הרוטב בתחילה היה חביב ואכן הזכיר בולונז.

אתם מכירים את התחושה הנרקמת בין השיניים וחורקת אותם, כשלועסים לפתע חלקיקי שומן שלא נטחנו היטב, או שכלל לא היו צריכים להיות במנה? זה מה שחשתי ככל שטעמתי יותר מהרוטב. לפסטה לעומת זאת, הייתה ליגה משלה.

רות סירקיס, אותה אני מוקיר על פועלה בכל ליבי ובלי טיפה של ציניות, לימדה אותנו בשנות ה 80 וברוח התקופה, איך לבשל פסטה עד לרכות ולשטוף אותה, בסגנון הלוקש שהיה מקובל בזמנו. אז, אף אחד לא ידע מי זה 'אל' ומה הוא עושה עם 'דנטה' בלילות. היום לשמחתנו, יודעים לבשל בארץ פסטה, ובמקומות מסוימים אף יודעים להכינה לעילא ולעילא. 'אל דנטה' הפך למונח מקובל ושגור בפי כל. אבל! צריך לדעת גם לקיים את המונח ולא רק להגות אותו. רצחו לי את הפסטה. המנה הייתה מנת לוקשען ברוטב סמיך שהחן ממנה והלאה ולא בכדי נותרה רובה בצלחת. השארתי את רובה לטבח. שיאכל את מה שבישל, אם רק יעז.

כה קסמה לי הגבירה שטופפה לה בחלל המסעדה, בצעדים משל הייתה רקדנית, עד כי אני חייב להודות שכתיבת הביקורת הזו גרמה לי אי נוחות מסוימת. תהום פעורה בין רמת האירוח של הגבירה ובין האוכל המוגש והתנהגות יתר צוות המסעדה. צר לי כי בפעם הראשונה לא נהניתי וצר לי עוד יותר על כך שבפעם השנייה סבלתי. סניורה, לא אשוב עוד אל מחוזותייך.