כתבת היין הבריטית הנודעת, המרבה לטייל באזורי יין ברחבי העולם ולהביא את רשמיה בפני הקוראים באתר שלה, ערכה בחודש ספטמבר האחרון, יחד עם בן זוגה ניק לנדר (Nick Lander), ביקור בישראל, או כפי שהיא מגדירה זאת: Israel and the West Bank. ביקור זה הינו הראשון אי פעם של כוהנת היין הבריטית בארצנו (והביקור השני של בעלה היהודי, שבימיו כסטודנט השתתף כאן בחפירה ארכיאולוגית). שלא במפתיע, שבו בני הזוג לבריטניה עמוסי חוויות בתחום היין וקולינריה. את חוויותיהם מיהרו ג'נסיס (בתחום היין) וניק (בתחום הקולינריה) לפרוס בפני הקוראים בסדרת כתבות. אנו מביאים בפניכם כאן את תקציר האירועים. את הכתבות המלאות תוכלו לקרוא באתר ג'נסיס רובינסון, בקישורים הבאים:

https://www.jancisrobinson.com/articles/middle-eastern-wine-update

https://www.jancisrobinson.com/articles/wine-returns-to-the-holy-land

https://www.jancisrobinson.com/articles/a-tale-of-two-cities-and-a-worldfamous-little-town

היין שב לארץ הקודש
אף שמטרת הטיול בן חמשת הימים בישראל הייתה תיירותית בעיקרה, הרי שאשת יין כמו ג'נסיס רובינסון לא תעלה בדעתה לרגע לפספס הזדמנות להתרשם מן היין והקולינריה המקומית ועל כן קבעה לה ולבן זוגה סדרת פגישות וטעימות עם מספר אושיות מקומיות בתחומי התעניינותה. באחת מאותן פגישות שנערכה במלון נורמן התל אביבי, פגישה בה נטעמו לא פחות מ 55 יינות מקומיים, השתתפו הסומליירים אבירם כץ, שירה צידון ואורי כפתורי, הכותב ומדריך היין גל זוהר, ואדם מונטיפיורי, שאותו אין צורך להציג, לא בפני קוראינו ומן הסתם גם לא בפני רובינסון.

למחרת, נפגשה רובינסון עם חברי הקווארטט של הרי יהודה – אלי בן זקן מיקב קסטל, ערן פיק מצרעה, האחים גלעד וגולן מבית פלם ודורון רב הון מספרה. על מנת להכיר את הטרואר והיקבים, נפגשו תחילה בכרמים של יקב צרעה בשורש, משם יצאו ליקב קסטל ולבסוף סעדו וגם ערכו טעימת יין במסעדת מג'דה בעין ראפא.

מה שהרשים את רובינסון בעיקר, היה השיפור הדרמטי שעברו יינות ישראל, מגרסאות פשוטות יחסית ובשלות למדי של יינות מזנים בינלאומיים, ליינות איכות המבקשים להציג אופי מקומי משלהם, לרבות חיפוש אחר זנים מקומיים. לא פחות מרשימים בעיניה היו היינות הלבנים הישראלים ובפרט, אלו העשויים מזנים ים תיכוניים, כמו גרנאש בלאן ורוסאן. באשר לאדומים, לטעמה נראה שהעתיד הוא בבלנדים של סירה וקברנה ושוב, בזנים ים תיכוניים, כמו גרנאש וקריניאן. כל זאת, אחרי שהמגדלים כאן יצלחו את המאבק בווירוס קיפול העלים שפשה בכרמי ישראל.

רובינסון מציינת שעל אף שחל לאחרונה גידול דרמטי בשטח הכרמים ובכמות היינות וישראל עומדת כעת במקום השני מבחינת כמות הייצור באזור לאחר תורכיה, הרי שלאכזבתה, מספר חובבי היין הרציניים בישראל נותר כמיעוט כמעט זניח וגם צריכת היין המקומית כמעט ולא עלתה. היא מספרת שאנשי התעשייה חלוקים ביניהם באשר לדרך שבה יש לפעול על מנת לשנות את המצב – חלקם סבורים שהפתרון הוא בעידוד הייצוא ואילו אחרים טוענים שיש להגביר את הצריכה הפנימית, באמצעות הסברה. קושי אחר, כך היא מציינת, נעוץ בהגדרה מיושנת ובלתי מעודכנת של אזורי היין הישראליים.

התמודדות רצינית נוספת לדבריה של רובינסון, היא מול תנאי האקלים, כאשר לכך מוצאים אנשי היין שלנו פתרונות יצירתיים, לעתים קרובות בעזרת "יבוא" של יועצים בינלאומיים. גובה הכרמים מעל פני הים, המפנה והמרחק מקו החוף, מהווים לתפיסתה את מאפייני הסגנון העיקריים.

אהבנו במיוחד
מתוך שלל היינות שטעמו רובינסון ובן זוגה בביקורם בישראל, בחרה הכותבת לציין כמה יינות אותם מצאו כמעניינים במיוחד, אם כי לצד ההמלצה לקוראיה על היותם של היינות יוצאים מן הכלל, לא שכחה רובינסון לציין גם את העובדה ש"prices are relatively high".

יינות לבנים מובחרים שצוינו: יקב שאטו גולן – גשם 2016 ורוסאן 2016; להט לבן 2015; יקב שבו, גרשון 2011; ספרה, ווייט סיגנצ'ר 2016; צרעה, שורש 2015; ויתקין, גרנאש בלאן 2015.

יינות אדומים מובחרים: קלו דה גת, סיקרה מרלו 2009; קסטל, גרנד וין 2015; פלם, נובל 2013; רמת הגולן, ירדן כרם בר און קב"ס 2013; מרגלית, אניגמה 2011; סוסון ים, לנון 2013; תבור, שיפון טאנאט 2013; צרעה, מיסטי הילס קברנה/סירה 2014; יתיר, יער יתיר 2013.

גם בביקורה בצד הפלסטיני, בבית לחם, טעמה רובינסון לא מעט יינות ונהנתה במיוחד משרדונה רזרב 2015 של יקב מוני (מישהו צריך להסביר לה שיקב שבבעלות ערבים נוצרים אינו בהכרח יקב פלסטיני...) וכן מיין נדים קברנה 2013 של יקב טייבה.

האם קיים אוכל ישראלי?
לא מעט מסעדות פקדו רובינסון ובן זוגה בסיורם בישראל, אולי גם על מנת להשלים את הצד הקולינרי של הביקורת. כתבה שלמה תוקדש בהמשך למסעדות בתל אביב, אבל גם מסעדות שמחוץ לבירה הקולינרית הישראלית זכו לשבחים, ונדמה שעיקר העיסוק הוא באווירה ובייחודה של הקולינריה המקומית והשוני שלה, לעומת מה שזכו בני הזוג להכיר בביקוריהם ברחבי העולם.

כתבה מעניינת במיוחד, מפרי עטו של בן הזוג ניק לנדר, הוקדשה לשלוש ארוחות שסעדו במרחק דרך קצר כל כך ביניהם ובד בבד, לתפיסתם, רחוקות מאוד זו מזו כבעולמות שונים, והמדובר במסעדת מחנה יהודה בירושלים, מג'דה שבעין ראפא ובקפה - מסעדה פאודה בהוסטל Hosh Al-Syrian בבית לחם. מעבר לשוני התהומי באווירה, ניסו רובינסון ולנדר להתחקות אחר מקוריות המנות ועל מהותו של המטבח הישראלי בכלל, ככל שקיים כזה. כך התחלפו להם התפריט "הישראלי הטיפוסי" של מסעדת מחנה יהודה, עם התפריט "המסורתי" המושפע ממוצאו המרוקני של השף במסעדת מג'דה, המסעדה היחידה בישראל בה מצאה את עצמה רובינסון מתאהבת לדבריה, עם "המטבח הערבי" של בית לחם. מעניין גם לשמוע את תיאור הדרך מירושלים לבית לחם, כפי שזה מצטייר בעיניהם של זוג תיירים משופשף שבאמת ראה כבר הכל.

מכל מקום, לפי כמות ההתרשמויות והחוויות, נראה שביקורה השני של רובינסון והשלישי של לנדר בישראל, יתרחש מהר הרבה יותר בהשוואה לביקורי העבר.