מה בין יין נסך לבין בירה?
אינני מה שמקובל לקרוא "שומר מצוות", מה עוד שישנן לא פחות מאשר 613 מהן. מאידך, אני משתדל להיות שומר דברות, או לפחות את רובן (נו טוב, עשר זה הרבה יותר קל). אבל גם בלא להימנות בין חובשי הכיפות, אני נהנה מאוד להתעמק בחוכמת ההלכה היהודית, בייחוד כשמדובר בהלכות יין. מרתקים אותי החוכמה, ההשקעה והמסירות, בהם התמודדו חכמינו ז"ל עם השתנות העתים ועם הצורך להתאים בין הלכות התורה והפוסקים, ועם הקשיים שעוררו אותן הלכות בחיי המעשה, לבין חיי היום יום של היהודים בקהילותיהם השונות, חיים אשר לא תמיד יכולים היו ללכת בד בבד עם ההלכות שמקורן בימים קדומים יותר.
נקודת עניין זו היא שהביאה אותי לקרוא בספריו מלאי העניין של היסטוריון ההלכה הרב פרופסור חיים סולוביצ'יק, העוסקים בפרקים בתולדות הלכות היין שהיו נהוגות בימי הביניים וגלגוליהן. מה שתקראו בהמשך, מבוסס על פרק מתוך ספרו: "היין בימי הביניים. יין נסך: פרק בתולדות ההלכה באשכנז".
עובדה ידועה היא שמקורן ותולדתן של ההלכות העוסקות באיסור שתיית יינם של הגויים, נעוצות במנהגם של הגויים (והכוונה כמובן לעובדי אלילים ובהמשך לנוצרים), לעשות שימוש ביין בטקסיהם הדתיים. בתרבויות רבות נוהגים לנסך יין לכבוד האלים על המזבח או על הקרקע, באירועים חגיגיים שונים ובהקרבת קורבנות ולכן תיקנו חכמים שכל יין שגוי נגע בו או שהיה ברשותו ללא השגחה, יש לחשוד כי הגוי ניסך, או התכוון לנסך אותו לאליליו. על כן, מחשש שיהודי ישתה מאותו יין, או חמור יותר, יקדש עליו, נאסר יינו של הגוי בשתייה ובהנאה. מכאן מקורו של המונח "יין נסך".
במשקפיים של אנשי דת, מדובר באיסור ברור ומובן למדי. כך גם לגבי האיסור על מזונם של גויים, הנובע מטעמי כשרות. אבל מה הבעיה עם בירה? הרי מעולם לא שמענו על גויים המנסכים בירה. בירה גם אינה מוצר של תסיסת ענבים (הערת אגב: במקומות מסוימים נהגו להשתמש בענבי יין לעורר תסיסות דגנים תקועות, מה שיצר כמובן קושי מבחינתם של היהודים). מדוע לפיכך יש צורך להטיל איסורים ומגבלות על שתיית בירה?
על שחרור עכבות ובנות גויים
במקרה של הבירה, נבעו קשייהם של היהודים מכיוון אחר לחלוטין. השכר, הוא הבירה של ימינו, נאסר בתלמוד בגלל "חתנות". החשש היה, שהשתייה בצוותא תשחרר עכבות וחלילה תביא לכך שייווצר מגע מיני אסור בין היהודים לבין נשים גויות או בנותיהם של הגויים שבחברתם שתו. מאחר וזה היה לב הבעיה, הרי שבניגוד ליינם של גויים אשר נאסר בכל מקום ובכל הנסיבות, שתייתו של השיכר נאסרה רק בחברת גויים. במלים אחרות, לא המשקה הוא שנאסר, אלא המגע החברתי בין יהודי לגוי בנסיבות של שתיית אלכוהול, המחליש את כוח המעצורים.
הבעיה כמעט ולא התעוררה בארצות היין, שם היה היין מצוי וזול והבירה נחשבה למשקה נחות, אלא בעיקר ב"ארץ האי" כפי שהיתה ידועה אצל היהודים – אנגליה. כרמים אמנם גדלו גם בימי הביניים על הגבעות ועמקי הגיר של דרום אנגליה המהווים את המשכן של גבעות חבל שמפיין ואולם, כפי שקבע פייר מבלואה (Blois) במאה ה 14, יין אנגלי צריכים לשתות "בעיניים סגורות ובשיניים חורקות". הקשיים בהבשלת הענבים בכרמיה של אנגליה מעוטת השמש והקרינה, יצרו יינות חמוצים מאוד וקשים לשתייה. הצימאון היה אז גדול, תה וקפה לא היו עדיין באירופה וכך הפכה הבירה למשקה הנפוץ ביותר באנגליה. אז אפילו יותר מהיום, שתו האנגלים כמויות בירה אדירות. במאה האחת עשרה היה שליש מיבול הדגנים באנגליה מיועד לייצור בירה. כמות הבירה היומית של נזירי Abington במאה ה 12 עמדה על יותר משנים עשר ליטר ליום!
Business before pleasure
מסתבר שסטריאוטיפים מבוססים לעתים על מציאות. בסוף המאה השלוש עשרה, רבים מן הסוחרים היהודים באנגליה היו מלווים בריבית, והסתובבו בעיירות ובכפרים רבים, תוך שהם מספקים את האשראי הנדרש לשכבות הנמוכות, על מנת שאלו יוכלו "לגמור את השבוע". במסגרת עיסוקם זה, נדרשו הסוחרים היהודים להתארח בבית לקוחותיהם הנוצרים ואף ללון אצלם. האיסור על שתיית בירה בחברת הגוי הפכה לפיכך להרבה יותר מאשר עניין של אי נוחות חברתית, אלא לקושי ממשי בקיומם של חיי המסחר ואיים לפגוע בפרנסתם של היהודים. הרבנים הבינו כי באם יסרב הסוחר היהודי לשתות מן השכר שמציע לו לקוחו הגוי, אפשר יהיה להגיד שלום לעסקה ובמקרים קיצוניים – גם ליהודי עצמו. איך פותרים אם כן את הסוגיה?
מאחר והקהילה היהודית של אנגליה היתה שלוחה של קהילת צרפת, הן מצד מוצא והן באשר להלכה ומנהג, הרי שאת מרבית ההתייחסות לסוגיות הבירה נמצא דווקא אצל הפוסקים הצרפתיים בני התקופה.
רבנים אחדים ניסו לבטל את האיסור כליל, או להקל בו עד מאוד, והכל על בסיס הרצון למנוע את אותה מתיחות ואיבה שיכולים היו להיווצר בין הגויים ליהודים בשל הסירוב להצטרף לשתייה משותפת, סירוב שאף יכול היה להתפרש אצל הגויים כהתנשאות מצדם של היהודים. אולם טענת "האיבה" כבסיס להלכה עוררה קשיים רבים, שכן ההנחה שעל היהודים לוותר על חוקי התורה מפני שנאת הגויים עומדת בסתירה למטרתו של עם ישראל בגולה, להישאר נאמן לאל ולתורתו עד בוא הגאולה, כל זאת על אף הטינה והאיבה. גישה זו אף הביאה לעתים לכדי הקרבה עצמית, על קידוש השם.
אחד הרבנים הראשונים שהקלו בהלכה היה רבי יצחק בן שמואל הזקן מדַמְפִּיֶיר - רבינו יצחק בעל התוספות, ראשון בעלי התוספות במאה ה 12. ר' יצחק פסק שאכסניה שעוברי דרכים לנים בה, אפשר לראותה כדירת עראי שלהם ולפיכך, אינה נחשבת כביתו של גוי וניתן לשתות בה שכר. אולם, מאחר ואי אפשר להתעלם מכך שאותה אכסניה היא גם ביתו של הגוי, הוגבל ההיתר לשכר שהושג מחוץ לאכסניה ולא לכזה שהציע בעל האכסניה הגוי משלו, שלא יאמר שהיהודי שתה בביתו של הגוי.
רבנו אלחנן הציע דעה אחרת, המבחינה בין "כשהולך בבית הגוי כדי לשתות" לבין "הבא בבית הגוי והוא נותן לו לשתות". על פי גישה זו, האיסור מוטל אך ורק על משתאות ומסיבות בבית הגוי, אך לא על שתייה שהיא כדרך האירוח הפרטי וחלק מן המגע החברתי המקובל. בנוסף סבר ר' אלחנן, "שמא בבית החנוני אסרינן, שהכל מצוין שם... אבל בבית אחר, לא". על פי גישה זו, מלכתחילה לא נאסרה שתיית השכר כשתייה חברתית בין איש לרעהו, בין אם בבית יהודי ובין בבית גוי, אף שיש בה כדי להדק קשרים חברתיים. מה שנאסר הוא שתייה קבוצתית בבית המרזח, המסמלת את הצטרפותו של היהודי אל החברה הסובבת אותו, כאחד הגויים. בביתו של בעל הפאב אם כן – מותר, אך הכניסה אל הפאב עצמו – נאסרה. מעניין לציין שגישה מקלה זו באה על אף שבאותה תקופה הן מלאכת בישול הבירה והן מלאכת מכירתו, נחשבו לעבודות של נשים.
בעוד שלהצעתו הראשונה של רבי אלחנן נמצאו לא מעט תומכים בקרב הרבנים, הרי שהשנייה לא קנתה לה תומכים. בעקבות רבי אלחנן, פסקו רבנים שהאיסור חל רק כאשר היהודי "קובע עצמו לשתות בבית הגוי, כדרך שהיו רגילין לקבוע עצמן לשתייה" (תוספות הרא"ש - רבי אשר בן יחיאל), או ש"התיר לשתות שכר בבית גוי דרך ביאתו שם דרך אקראי". רבי יצחק אור זרוע הפך את "לקבוע" ל"קבע" ופסק שדווקא התדירות היא שקובעת: "אם נתאכסן בבית גוי מותר באקראי בעלמא, הואיל שאינו רגיל תדיר אצלו ליכא למיחש שיתן עינו בבתו".
חכם אחד בלבד עמד כנגד התפתחויות אלו והוא ר' משה מקוצי, בעל ספר מצוות גדול (סמ"ג). שלא כחבריו ורבותיו שעולמם היה עולם אשכנזי מובהק, הרבה ר' משה לתור בין קהילות והגיע במסעותיו לספרד, שם נוכח בפרצות רבות בשמירת מצוות וביהודים הלוקחים לעצמם פילגשות נוכריות. אי לכך, סבר הוא שהמחיצות שהעמידו חז"ל בפני גירוי מיני בין יהודים לגויות, בחכמה הועמדו ועל כן, אין להנמיכן ולו גם במקצת.
כל אחד מכם מוזמן כמובן לקחת מהלכות אלו את שיתאים לו. באשר לי, ספק רב אם ההלכות שהבאתי ירחיקו אותי בעתיד מפאבים אנגליים שאני כל כך נהנה לפקוד. אני באופן אישי, מוכן לקבל כוס בירה טובה מכל יד שמושיטה לי אותה, יהיו אשר יהיו המקום והנסיבות, לעניין זה מתאימה בהחלט מבחינתי אמרתם של האנגלים עצמם: The more the merrier. אבל מכל מלמדי השכלתי, ובפעם הבאה, אדע לפחות ממה להיזהר...
