לא מדוייק ואף לא הוגן יהיה לקבוע, שאין בישראל סומלייה אמיתי. סומלייה (לא סומלייאים, יא פלבאים) קיימים בארץ בדיוק כפי שפינגווינים אפריקאים קיימים בה – בודדים, תחומים בשמורות טבע ולגמרי לא שייכים לנוף. הסומלייה הרשמי, הדמות האחראית על תחום היין במסעדה, עונה בארצות יין מתוקנות להגדרה מחייבת, הכוללת הכשרה ספציפית במוסדות אקדמיים וידע מעמיק בכל הנוגע ליינות. אצלנו, כידוע, הוא בקושי עונה כשקוראים לו – ולכן לא נתגולל כאן על מושג הסומלייה העברי, אלא רק על מלצר היין, שמטריח עצמו אל השולחן כדי לחבר בדרך זו או אחרת בין הסועד לבין הבקבוק.

במקרה המוזר ביותר שזכור לי, כיכב איש חביב ומאיר פנים, דווקא, ששימש מלצר ראשי במסעדה תל-אביבית יפהפיה. כששאלתי בטבעיות אם יש תפריט יין למקום, הגיב המארח בהתלהבות: "בטח! יש לנו הכל. יש א-דום, יש ל-בן!". נדמה לי שמרוב תדהמה הזמנתי צהוב.
במובן מסויים, הסיפור המעוות הזה עוד משקף את הפנים היפות של מלצרינו. במקרים רבים, תקן האבסורד הישראלי מציב בסעיף מלצרות היין סטנדרט מרשים: ככל שמקצועיותו ובקיאותו של שר המשקים דלות יותר, כך מתעצמים זלזולו והתנשאותו.

לעיתים מתקבל הרושם העז, שמלצרי יין באו לעולם, או לפחות לארץ, כדי לגמד את הלקוח, לבייש אותו יפה יפה לעיני מכריו ולהעניק לו תחושה משכנעת שהוא טמבל גדול. שאלות בסיסיות, חשיפת טעם אישי פשוט ובקשות התאמה לחיך מתחיל, נענות לא אחת בצינה על גבול הדחייה. כמה הם אוהבים, מלצרוני היין, לירוק את האינפורמציה המקצועית, עתירת המושגים המקצועיים, בפרצופם המחוויר של קורבנותיהם – כמו היינו סטודנטים מצטיינים בהרווארד שכשלו במבחן כניסה לכיתה א'.


והכי גרוע הוא הפרצוף שהם עושים. כאילו לגמו כרגע בגללנו ובגלל הבורות המבישה שלנו בקבוק מאגנום של יין מקולקל. המבט שלהם אומר את מה שפיהם מונע מעצמו לומר: "אני אביא לכם מיץ ענבים ותעזבו אותי בשקט. ממילא לא תבחינו בהבדלים".
העינוי הפומבי יכול להיות די משעשע, במצבים שבהם הלקוח בקיא ביין פי כמה מהמלצר. לפעמים זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שמלצר היין למד את כל מה שהוא יודע על יין מבעל המסעדה, שלמד כל מה שהוא יודע על יין משיחות עם ספקים במהלך ששת החודשים בהם הוא משמש כמסעדן. אבל בדרך כלל אין כאן שום דבר משעשע. רק מעצבן. מלצר יין קצת יותר מחויב וקצת פחות נפוח היה מצליח להשכיל את לקוחותיו ולקרבם לעולם היין, במקום להעליב ולהבריח אותם משם. על מתן שירות בסיסי אני כבר לא מדבר.

מצד שני, תמיד נשאלת השאלה, עד כמה טובה הקיצוניות השנייה. זה קרה לפני שנים במסעדת שני כוכבי מישלן בצרפת: ז'קט ועניבה, מנות מדהימות, תפריט יינות בעובי ספרייה. את רוב השמות לא ידענו לקרוא, ואת אלה שכן, לא ידענו לבטא. היינו גם, לא נעים, מעט דלים באמצעים. אז ליווינו את הארוחה באחד הבקבוקים הכי זולים בתפריט. לסומלייה זה הספיק. עיניו נצצו כשקרא לעברי בחום: "אקסלנט צ'וייס, מיסייה. אקסלנט צ'וייס!" הרגשתי קצת טפשי, אבל איכשהו לא התגעגעתי אל מלצרי היין בתל-אביב.

מתוך מגזין איש הענבים. מהדורה 2, 20 אוקטובר 2009