מפגש ראשון עם מסעדת מלון רוטשילד חושף ארוחה נעימה, שירות נעים וצפיפות נוראית, מפגש שני בחברת ידידי ג. חושף בישול חובבני, קונדיטוריה מרושלת, שירות לקוי ועבירה על נוהגים בסיסיים. האם ראויה מסעדת מלון רוטשילד הפותחת שעריה בעיקר לתיירים להיות נציגת המטבח התל אביבי?

ג. בחברתו ישבתי במסעדה חש שלא בנח, ציינתי שגם אני איני חש בנח, בדיוק כמו בפעם הקודמת בה אכלתי במסעדה. ואכן, השולחן אליו הסבנו היה קטן, מאוד קטן. רוחב גופי שאינו מורבידי כלל ועיקר, התקשה להתמקם ועוד יותר מכך התקשיתי למקם את ידי על השולחן, בעיקר לאחר שהחלו להגיע המנות שהזמנו. מבט לתקרה ובורותי בתחום עיצוב הפנים נחשפת. חשבתי שריבועי התקרה בהם שקועות הנורות, מעוצבים כמדרון צבעים אפור עד לבן מהנורה החוצה. אלא ששאלה בנושא את המלצרית החביבה הותירה מפח נפש. המשטחים שבתוכם נתונות הנורות פשוט נשרפים אט אט מחומן.

לאחר שסיימנו להתלהב מהאופציה שנצטרך להשתמש במטפי המלון, התפנינו לקרוא את תפריט היין. "באנו חושך לגרש" אומרות מילות השיר, אלא שהתפריט עשה לי שחור בעיניים. אמנם כוונה טובה היא הרכבת תפריט יין שמרביתו המכרעת יין ישראלי. שאפו! באותה נשימה, ניתן להיחנק מהסיווג המוזר של היינות תחת קטגוריות גיאוגרפיות אשר בחלק מהמקרים הקשר ביניהן ובין היין נותר בגדר מיקום היקב, אך וודאי שלא במיקום הכרם.

כך יקב צימבליסטה מצא את עצמו בנגב, אלנה יודעת? קברנה סוביניון רזרב של יקב פלם העשוי 94% ענבים מהגליל מצא עצמו תחת הקטגוריה "הרי יהודה ושפלת ירושלים". גם יקב אמפורה שמקור ענבי היין שלו ברמת הגולן, הגליל העליון והרי יהודה זכה להתמקם ב"מישור החוף והכרמל". קצרה היריעה מלהכיל את עומס הטעויות שדווקא עבור קהל תיירותי עלולים להוות הטעייה גסה ומאוד לא מקצועית.

מילה על השירות. בביקורי הראשון במסעדה פגשתי מלצרית נהדרת! הידע שלה לגבי כל מנה ומנה היה מלא, הידע שלה לגבי בר הכהילים היה נהדר והשירות עצמו היה טוב מאוד על אף שגם היא התנצלה על גודלו של השולחן. בביקורי השני נתקלתי בחובבן שמקומו אינו במסעדה. כשהוא עיוות בהצטיינות יתרה את שמה של וודקה ידועה, הבנתי שאל לי לשאול על האחרות עדיף ללכת ולראות את המלאי. השירות היה נוראי, גילוי הלב שלו לגבי בעיות כאלו ואחרות עליהן נשאל היה מוגזם ומקצועיותו חסרה לחלוטין. יש מקומות המעידים לעצמם כי הם בוחרים את העובדים שלהם בפינצטה ובכן כאן הפינצטה לא הייתה מצליחה לשלוף אפילו שערות מגבתי שהתרוממה לה בתחילת הביקור וסירבה לצנוח בסופו.

לפני שאגע בחלק הגרוע ביותר, אתאר בכמה מילים את הגרוע מעט פחות. הפער בין ביקוריי במקום עצום לאין שיעור. באף אחת מהפעמים לא פגשתי במטבח עילי או מטבח שאת האמון עליו ניתן היה להגדיר כשף מהשורה הראשונה. צר לי, אך על אף ניסיונו המפורט באתרים השונים, הטבח הראשי אינו מצליח לשמור על מטבח הומוגני, בחלק מהמקרים לא מצליח ליצור מנות בעלות טעמים הרמוניים ובמקרה הגרוע ביותר גם הוציא מנת קינוח שבקונדיטוריה בה עבדתי הייתה מוצאת את דרכה לפח האשפה מהר מאוד.

במה להתחיל? סלט ניסואז היה עמוס חסות ושאר המרכיבים היו בו נקודות ציון בלבד, הקוקי סאן ז"ל היו עשויות מדי ולא טריות, הנחתן על עלי תרד מאודים המפרישים טעמים מתכתיים גמר עליהן ולא את ההלל, טרטר איניטיאס היה חביב וכבר הגענו למנה המוזרה "בצל פלאמבה". אפר זיתים כך כתוב בתפריט מלווה צורות עשייה שונות של בצל. מהו אפר זיתים? המלצר הסביר כי האפר אמור להוות זיתים כתושים וכמעט מפוחמים אשר מלווים את המנה בעיקר ארומטית. היו אלו זיתים מיובשים מעט ומעובדים לכדי גרגירים. חיפשתי מה להשליך על הקוקי סאן ז"ל בטקס הקבורה שערכתי להן אבל אפר לא היה שם. כן היה שם טוויל פרמזן מליל אמש.

מנת "פרמנטיה רובושון". 2 שמות גדולים שחברו למנה אחת. אנטואן אוגוסט פרמנטיה (1737-1813), אשר הצליח לגרום לאנשי אירופה לאכול תפוחי אדמה, בתמיכתו של המלך לואי ה 16, 200 שנים לאחר הגעתם מהעולם החדש (אמריקה) אל אירופה. שף ז'ואל רובושון, עטור כוכבי מישלן, הינו אחד השפים המובילים היום את המטבח הצרפתי. הוד והדר בשם אבל קול ענות חלושה על הצלחת. הביצה העלומה הייתה טעימה, הפטריות מרירות ותפוחי האדמה חפויי ראש.

מבין המנות העיקריות (דגים בלבד) אוכל לציין מנה שלא תמיד נמצאת בתפריט, ברבוניות צלויות שאכן ניצלו היטב. ג. המכיר את עולם הדגה מקרוב וטעם את אחת המנות שנרשמה כמנת דג ים, קבע נחרצות כי הים היחיד שראה אותו הדג היה כשראה את הסרט "מחפשים את נמו". חבל.

את הקינוח שאכלנו בחצר המסעדה, היה ראוי לזרוק לפח. היה זה טארט אישי עם קרם פטיסייר לימוני ועליו פירות העונה עם כדור גלידה בצידו. בצק הטארט היה טוב, לכנות את הקרם "פטיסייר" קשה, לכנותו קרם לימון ניתן בהחלט. הקש ששבר את גבי היה גיבוב חצאי ענבים ירוקים וחצאי פרוסות התפוח שנזרקו ברשלנות מזלזלת, פושעת ומכעיסה על הקרם שכלל לא התאים לפירות. שוב שחור בעיניים. הקינוח נותר בצלחת להירקב תחת הלחות התל אביבית. ואילו אני שבתי אל ביתי מלא אכזבה ועם הגבה מעלה מעלה.