"פאוליקיו", קורא לעברי סבא אנטוניו בקולו הרועם והבטוח, ברגע שאני חוצה את דלת הכניסה. אני רץ אליו בצעדים מהירים של ילד בן חמש, מושיט את ידיי, והוא מניף אותי לכיוון התקרה בידיו החסונות. אני מריח את מי הקולון שלו, מביט בעיניו הנוצצות המחייכות, שיער ראשו משוח בקרם שיער Gomina, כמו מאפיונר איטלקי.

כרם ארגנטינאי טיפוסי על רקע נוף מושלג 

"בוא איתי", הוא אומר, "אני בדיוק מתחיל להכין את הפחמים לאסאדו".

Las Nonas, הסבתות של אימא, עומדות זו לצד זו במטבח, מכינות פסטה טרייה על תנור פחמים. הן תמיד לובשות שחור שמבליט את שיער השיבה המטופח שלהן, והקמח צובע להן עננים זעירים בשולי השמלה. אני קורץ לעברן ויוצא בעקבות Abuelo, סבא אנטוניו, לגינה.

השמש עומדת באמצע השמיים. איזה Domingo, יום ראשון, נפלא של חודש אפריל.

"סבא, אני רואה שכבר הדלקת את הפחמים ואפילו הבשר כמעט מוכן".

הוא צוחק, תמיד צוחק, וקורא לי בכל זאת לבוא לעזור.

"קח את הקרטון הקטן הזה ונפנף מעט בצדדים, איפה שהפחמים נראים עצובים ולא לוהטים".

"בסדר גמור", אני עונה לו, שמח שעדיין נשארה לי פינה שאני יכול להצית. אני מנפנף ומתנשף בכל הכוח והמרץ שיש בי. אולי מאריסה תשמע אותי מעבר לגדר ותצא לקראתי. ברחובות הסמוכים כבר שומעים את אוהדי "ניואלס אולד בויס" צועדים לכיוון האצטדיון. איזה כיף להם.

גץ מתעופף לכיוון עיני השמאלית, כמו דבורה שנתקעת בחלון נקי, ועוקץ לפני שאני מספיק לסגור את הריסים. אני צועק "איה", והדמעות זולגות. סבא מבין מיד מה קורה, ומוביל אותי לכיוון הברז שבירכיתי החצר.

"בוא פאוליקיו, נכבה אותו ונשטוף אותו החוצה"!

זה קצת מרגיע אותי, אבל נשארת לי הרגשה של שריטה טורדנית בתוך העין.

"תקשיב, אתה כבר גדול, אני חושב שכבר הגיע הזמן שתטעם היום מה-Tinto, היין האדום. אני בטוח שהוא יגרש לך את הכאב שנשאר".

הוא מקרב אל שפתיי את כוס היין שלו שתמיד מונחת ליד עמדת ה-Asador, איש הגריל.

"תשתה קצת, ותגיד לי אם אני צודק".

אני עוצם גם את עין ימין, ריח של פרי בשל בשילוב של משהו לא מוכר ומסקרן חודר בנחיריי. אני לוגם מעט.

"MM… Que Rico", איזה טעים! אני מרגיש מסוחרר מהטעם, הריח, הכאב, השמש והרעב!

השמיים צלולים כמו היין הזה, ואני מלקק עוד טיפה משולי הכוס.

"נו פאוליקיו, מה אתה אומר"?

"אני אומר שטוב שהגץ הזה פגש אותי היום".

"חה חה" צוחק סבא. "Bueno, טוב, אבל מה החושים שלך חושבים על היין שלי, הא"?

אני מרצין ועונה: "הם אומרים לי לספר לך, שהיין שלך נפלא, ושהם שמחים שזו הפעם הראשונה אבל בטח לא האחרונה".

"או, זה הנכד שלי!!!", הוא מנשק אותי ושותה גם, "Salut" לחיים"! אני מרגיש זוג עיניים בגב שלי. אני מסתובב ורואה את מאריסה עומדת מולי בצד השני של הגדר. זאת היא או שזה היין?

"מה קרה לך פבלו? שמעתי אותך צועק מקודם. אתה בסדר"?

הלב שלי נופל במעלית לבטן. אני מעלה אותו בחזרה ורץ אליה, מחזיק לה את היד ומספר לה בהתלהבות את כל מה שקרה, שואל אותה אם גם היא רוצה לטעום מהיין.

"בטח שאני רוצה! מה, שתית"?

אני מקרב אליה את שפתיי ופוקח את עיני השמאלית, אפילו שצורב עדיין, מנשק אותה בעדינות על פיה.

"נכון שהוא טעים, היין של סבא אנטוניו"?

מאריסה מצחקקת והלחיים שלה משתזפות בין רגע.

אני שיכור ולא מיין, או שכן, אבל מה זה חשוב עכשיו. העולם בחוץ וגם בפנים מסתובב לי כמו Calesita, קרוסלה. אני מאושר, ובכלל לא מתכוון לרדת.