בכתבה זו אנסה למקד את הקביעה הנחרצת שיש לכולנו מדי פעם בעת שהננו נהנים מאד, או מתאכזבים קשות, מהיין שטעמנו באותה עת. מובן וידוע לכל חובב יין שמגוון הגורמים המשפיעים על הנאתנו – ולכן על פסיקתנו – מורכב ומשתנה בהתאם לנסיבות. הננו נתונים להטיות בשפיטתנו, לכל צד של ההערכה של יין מסוים, לכן אנסה למקד את נושאי הכתבה, חמישה מהם, שעל פי נסיוני משפיעים גם על מומחי יין, מבקרים, ייננים וחובבים צנועים כמונו. ערכתי את סדר ההטיות על פי "חומרתן", שלמיטב שפיטתי זהה עם "זמינותן" בכל טעימת יין. או בקצרה, החל מההטיה הזמינה תמיד – ועל כן מוגדרת בעיני "חמורה" – ועד לחמישית שבחבורה. אינני מתייחס לטעימה מקצועית-טכנית, אלא לכלל ההזדמנויות המוענקות לנו ללגום יין לאו דווקא לשם שיפוט טכני, אלא לקראת לגימתו להנאתנו. אך לא אתעלם גם מתוצאות מעניינות של שיפוט מקצועי בטעימות עיוורות שאירעו במחוזות היין השונים.

אני מקווה שתיהנו כפי שאני עומד ליהנות מהכתיבה עבורכם.

הערות אחדות בטרם כתיבה:

1. רבות נכתב ונאמר על הטעימה העיוורת מול זו הגלויה. ייננית מצוינת טענה כי "...בטעימה עיוורת מסתכלים רק על התוצר הסופי במנותק לגמרי מהתהליך... מעניין אותי לדעת מי ייצר את היין, איך ולמה. אני מודעת לכך שזה ישפיע על דעתי וככה אני רוצה שיהיה". מה דעתכם? אני, למשל, מסכים עם אחד מאנשי היין הידועים שענה כי "תפקידה של הטעימה העיוורת הוא לנטרל את הפוזה של היין, להוציא את האוויר מהסיפור על הכורמים החרוצים והייננים המתייסרים, וכן, לבדוק את השורה התחתונה, את המוצר הסופי".

2. זוכרים את "בגדי המלך החדשים"? זהו בדיוק! להצביע בפשטות ולאמור כי על אף כל מה שיקב מסויים מתאר ומנסה למכור לנו – המלך הוא עירום! ובוודאי שנשמח להחליט כי המלך נהדר, טעים ברמות-על, יופי של עבודה בכרם וביקב.

3. טעימה עיוורת מביאה כמובן את הערך המוסף, החשוב לכל חובב יין: ההשוואה. כן, בעירום מלא וחף מכל שאר המרכיבים הננו רוצים לקבוע כדי לדעת, לא כדי להחליט "סתם", האם אנחנו מדרגים את היין בהשוואה להמוני אחיו באופן נאות, קרי: בנייטרליות מוחלטת.

4. ואף על פי כן ישנן הטיות בשיפוטנו – ועל כן בחרתי להביאן בסדרה זו. לחיים!
 
הטייה ראשונה: טעם התווית 

כולנו, חובבי יין והמוני אנשים טובים מקרבנו, מכירים את הטקס הקצר בעת שבוחרים יין במסעדה, או מגישים במקום בו הננו מתארחים: מביטים וקוראים בשקיקה וברצינות את התווית הקדמית (מיד נשוב גם לאחורית). היין צרפתי "אמיתי"? מי שאינו חובב רציני או בקי בעניין לא יידע להבין את כל התוכן אבל יידע לחלוטין מה מקור היין והאם יוצר ובוקבק ביקב / בשאטו / בדומיין. היין ישראלי? או! כאן כבר מביאה התווית בדרך כלל (לא תמיד, לא תמיד) שלל פריטי מידע שכולם נועדו בעיני למטרה אחת: להסיט את הטועם-הקורא מהיין עצמו לעבר מחוזות ספרותיים-תיאוריים של האזור, היקב, הכורמים, הייננים, ההיסטוריה – ומה לא. בנוסף, דואגים יקבים רבים להסביר ללוגם הקטן אילו ניחוחות יריח עוד רגע, אילו טעמים יטעם ואיזו סיומת תככב בחיכו. כשהתוכן גדוש, מהווה התווית האחורית הישראלית את פרק ב' ובו כל מה שאינו צריך לעניין את הטועם באשר ליין. כמובן שיעניין אותו לדעת יותר באם אמנם טעם כבר וכעת הוא מוכן לביאורים ופרשנויות (ר' פירושי רש"י, גורדון ודומיהם באשר לתנ"ך).

אז מה עושה זוג תוויות כאלה לקורא? מטה אותו, כמובן, מדרך הישר במגמה ברורה: תבין, מר טועם, אנחנו יודעים שאתה לא מבין בזה אז אנחנו דואגים להסביר לך מה עומד להתרחש בשלושת חושיך או-טו-טו; ואם תקיש היטב בגביע רעך ישתלב, הפלא ופלא, גם חוש השמיעה לחוויה הכוללת! כמה נאה, כמה יפה, כמה לא שייך לעניין האמיתי – ולכן כמה מיותר. ואז מתרחש הגרוע מכל: הוא (הקורא הנאמן) טועם את טעם התווית! ההטייה הראשונה, הפשוטה, הבנאלית: קראת – טעמת!

שוב זה מזכיר לי את דבר העטיפה האחורית של הספרים ושוב אני נתקע מעת לעת שהקשר בין התוכן הזה לבין טעמי בספר עצמו פשוט אינו קיים. וכן, אני מפסיק לקרוא אותו על אף התווית האחורית המרתקת; וכן, אני שופך לכיור יין על אף התווית הנ"ל.

אבל טעם התווית בהחלט מהווה הטייה רצינית יותר מהשורות האלה. כולנו מכירים את האגדות האורבניות על רוטשילד ובקבוק מוטון שלו שבו היה יין של כרמל מזרחי וכו'. התווית מטה ועוד איך.

איש יין אמריקני עשה זאת עם שני דקאנטרים, באחד ק"ס ריזרב של מונדאבי ובשני לא פחות ולא יותר: שאטו מארגו. הוא סימן את הדקאנטרים, כמובן, הפוך לתוכנם. נו? נכון הסוף ברור? אבל לענייננו מה שחשוב יותר הוא שהסוף הזה גם מאד-מאד מובן! זה הטבע האנושי, זהו מן מאבק איוולת שבו האני הפנימי שלנו אינו מאפשר לנו לשפוט את הדקאנטר המכיל מארגו (לכאורה) כנחות בהרבה מחברו המונדאבי, על אף שהראש אומר זאת בוודאות!

פעמים רבות אני רואה כי טעם התווית נישא באזני כל המסובים והיין עצמו אינו הנושא, בעצם. אין ספק בעיני שכולכם חוויתם ותחוו זאת במידה זו או אחרת של החלטיות, עוצמה ותוקף. כי התווית, הרי, אינה משקרת, נכון? זהו, שלא זה המצב.

הטייה נעימה וטעימת תווית מוצלחת, לחיים!

הטייה שנייה: טעם המותג 

חבורת הבירה שלנו התקבצה למפגש והשיחה נסבה דווקא על יין. עו"ד בעל יכולת שהיה אורחו של מישהו מהחברים הצהיר ברגע כלשהו "אני שותה רק בורגון, גמרתי עם בורדו! רואה בורגון – שותה, לא – אז תודה לא. נמאס לי מזמן מהזיפתיים האלה של בורדו". חזק, מה?

בבורגון כ 3,300 יקבים שונים וממש כמו בבורדו רק כ 5% מהם מייצרים את היינות העיליים שבזכותם בורגון נחשב לאזור יין פנטסטי. אבל הסניגור הדעתן אוחז חזק בדעתו: בורגון – שותה!

לא רק בורגון הוא מותג. ככלל, המותג מוכר! קנית מכונת כביסה או שעון, טלפון או מכונית – או יין (!), אין ספק שהמותג מוכר. מאוחר יותר, כשמכונת הכביסה נתקעת בערב פסח עם הכביסה של החייל שלך ושלושת חבריו; כאשר המכונית דוממת באמצע כביש הערבה באמצע אוגוסט; כשפקק השעם מהיין שרכשת במיטב כספך נחלץ באירוע החגיגי וצחנתו מגיעה לקצווי השולחן – בכל החגיגות האלה אתה זוכר ש"זה לא יכול להיות, זה קונסטרוקטה / אומגה / אייפון /לקסוס (לפי העניין כנ"ל)!" כי טעמך ברגע הרכישה, או הטעימה היה טעם המותג ולא יותר. העו"ד ההוא נוסע בלקסוס, רכש אייפון בשבוע היוולדו, שותה רק מבקבוק בורגון. מה יש בפנים? להתרשמותי במפגש ההוא, לא הרבה. העיקר שיהיה מבורגון.

בארץ הקודש הגיעה גם מותגיזציית היין לשיאים העולים אפילו על אלה המובעים בתוויות (זוכרים?). "אין על יקב שמילו" אומר לי חבר, אין! שותה רק שלו, חי או מת! נתנו לי קסטל, אמרתי לא רוצה יין מצרפת! לא מכיר! רוטשילד? נו, ברור, זה וואחד שם, א-ד-ו-נ-י! כן, חברים, ההטייה השנייה בחשיבותה הינה טעם המותג. וכתמיד, כשהיין כבר סובב בחיכנו לא נירק אותו אם אינו טוב ולא נודה שהוא אינו טעים / מקולקל / זיפת. מותג נשאר מותג. כמו שאמרה פעם מישהי לשכנתה על מכונת הכביסה בעלת השם שקנתה והתקלקלה פעמים אחדות: ואיזה שירות! אכן, מותג תקול ושירות לו צמוד...

כולנו מכירים את הפיאסקו של שיווק הר חרמון אדום בזמנו תחת המותג "ירדן". לא פחות, רבותי, המותג הזה – ירדן – קיבע את הר חרמון בראש המכירות! כעת, על זרי הדפנה הללו מיתג היקב את הר חרמון כסדרה עצמאית עם שלושה יינות. כעת טוב, כעת אפשר להודות במיתוג שיווקי מצליח – אבל רחוק, רחוק מאד ממה שיין ירדן אמור לשאת עמו לצרכן. ואולי לא, עובדה!

על כן טעם המותג הינו בהחלט הטייה מובנית אצל הלוגם הממוצע המחפש אחרי תעודת ביטוח קטנה ליין ששלחו אותו להביא. המותג בהחלט מהווה תעודת ביטוח כזו ולכן ההטייה שלו מככבת גם אצל מביני דבר.

באותו אופן בדיוק פועלת הטיית המותג בכיוון המנוגד, קרי: "כרמל? לא שותה אותו, לא חשוב מה תגיד לי על היין. לא שותה!" בערך כך מזגתי פעם שיראז קאיומי למישהו שהתמוגג ממנו ורק אח"כ סיפרתי לו שזה כרמל. כאלה רובנו, מוטים ע"י המותג מבלי לתת את הדעת על מילוי הצורך בעת הרכישה. כשהצורך הוא יין במסעדה הטיית המותג עצומה; כשמדובר ביין לארוחת חברים – ברור, לא יובא יין מבית "סתמי" אלא "משהו ידוע". מוטים ומפסידים, מוטים ומפספסים, ממותגים וטועים. טעם המותג גובר על השאר. לחיים!

הטייה שלישית: טעם התדמית 

אני רוצה להכניס ממד נוסף להטיות לגבי יין: חושי הראייה והשמיעה כנפגעי תדמית. הנה, מומחה יין אחד הכין לטעימת חבריו, אף הם מומחים וחובבים רציניים, שני גביעים לאיש. באחד יין לבן ובשני אדום, ללא כל ציון אחר הנוגע ליינות. בטעימה ציינו הטועמים את היין האדום בכל תיאורי הריח והטעם המוכרים לנו. גם הלבן זכה בתיאורים המוכרים לו. ומה? 54 מומחים וחובבים רציניים – ואף לא צדיק אחד שהבחין כי מדובר באותו יין לבן ממש, אלא שבגביע "האדום" היתה טיפה של צבע מאכל נטול ריח וטעם. קראו שנית; הפנמתם? (אגב, תוצאה דומה משיגים גם בטעימה בגביעים שחורים אבל זה לעניין אחר).

יש אינסוף אירועי-התקלות כאלה ומתברר כי ליין יש תדמית מבלי כל קשר לסוג הענב, ליקב, לשנת הבציר – רק לעיקרי החוויה של חושי הראייה והשמיעה, לאמור: מה רואים ומה מספרים לנו. וכשהמומחים הללו ראו – רק ראו, יין אדום מיד קפצה להם כל הג'ננה של הלכסיקון הידוע לגבי ניחוחות וטעמי יין אדום. יש לו, לאדום, תדמית של עושר פרי, של כל מיני דומדמניות ואוכמניות האוהבות להתנחל קבע בחיכנו הימני-אחורי. ואפילו טיפה של צבע מאכל לא תסיט 54 אנשי יין נחמדים מטירוף התדמית, כמאמר האמריקאי הידוע לפחות לכל איש טכנולוגיה האוהב עובדות: Don't bother me with facts, my mind is made up.

וכך זה, הם ראו שזה אדום על פי המראה, הם שמעו שזה אדום מהמנחה – אז זה אדום, עם כל העיטורים!. אח"כ הלך הריח בעקבות המראה ובא הטעם בעקבות ההסברים. טעם התדמית במיטבו!

באירוע דומה הפליגו חלק מהטועמים בתיאורים של פירותיות כמו "מנגו עם קליפה" (!!!) ועוד כ 15 ניחוחות וטעמים שונים ואף משונים ביותר. אירועים כאלה מדגישים את התדמית כהטייה חזקה דייה על מנת שנבנה במוחנו סיפור מעשה שיצדיק כמעט כל אמירה, שיפוט והחלטה בדבר היין שהננו טועמים. מישהו תמצת יפה את התדמית של היין בערך כך: מוחנו מקבל את המידע הרב מעולם החושים הסובב אותנו כל הזמן, אך כל זאת אינו אלא חומר הגלם של הנסיון הנצבר שלנו. הננו מפרשים זאת באורח קבוע ומתמשך ומקבעים זאת בתוך הקונטקסט של העולם שבראנו במוחנו. סיפורי הרקע של דברים רבים משפיעים על הציפיות שלנו ומשנים את האינטרפרטציה בהתאם! זה נכון לאופן שבו מי מאתנו שופט ומעריך ציור – או טועם יין.

לכן, כחובבי יין רציניים, כשטעם התדמית יכריענו ונרכוש את היין ההוא ב 500 שקלים, למרות שבמבחני טעימה מקצועיים הוא היה נחות מיין של 50 שקלים - אל נא יישח ראשנו ויכופף גבנו, כי לא טעם היין הנוחת על לשוננו קובע – כי אם התדמית שלו! אנו טועמים תדמית הנובעת מהסיפור סביבו והתערובת הזו מסונכרנת במוחנו.

טעם התדמית. בהחלט הטייה "מכובדת" בעולמנו, חובבי היין. לחיים!

הטייה רביעית: טעם המקום והאווירה
לכולנו, כנראה, מוכרת השאלה שאף היא הפכה לאגדה אורבנית: מהו היין הטוב ביותר ששתית מעודך?

היין, עונה ההוא מהאגדה (רוטשילד / טומי לפיד / רוברט פארקר... מחק את המיותר) היה קיאנטי פשוט, הבקבוק הישן הידוע בסלסלה הקלועה. שני דולר, בערך. אבל השעה היתה בין ערביים, הנהר הזהוב שבו התנפצו קרני השמש הנמוכות זרם לאט ובשקט, הבחורה היתה החברה הבלונדינית שעמלתי קשות בכדי שתיאות לבלות עמי זמן איכות (עבורי...). בקיצור, מאז עוד לא שתיתי יין כזה!

שמע סיפור, אומר לי ההוא מהכתבה שקראתי פעם, ככה במקרה נכנסנו לאיזה מקום קטן על אם הדרך בין בויבריק ליהופץ, אמצע שומקום, ממש כמו בסיפורי שלום עליכם; יוצאת דודה שמנה ומקומטת ולפני שאנחנו יודעים בכלל להחליף מילה בשפתה היא מטיחה על השולחן העבה קראף יין אדום. מ-ד-ה-י-ם! לא פחות. עזוב אותי מקסטל ועזוב אותי מרום ומתתיה ושאר מאות השקלים! כ-ו-לה כמה יורו עלובים – ואיזה יין! אנחנו חייבים, לא – חייבים! לבוא לשם פעם יחד. וואו! איזה יין!

מכירים, נכון? קרה גם לנו. זוגתי ואנוכי בלב הלואר,עונת הבציר בעיצומה, נכנסים ליקבון משנת איכה ומתקדמים על פי כיוון הרעש. מגיעים לרעש האיום של מנוע עם רצועה ענקית המניעה את הציוד. היה מחריש אוזניים. הצרפתי הקטן שנראה כמו הרצל בגובה 1.5 מטר הפסיק את המנוע והוביל אותנו ל"חדר החביות", שם נחו להן בדיוק 2 חביות באריק ובמתלה של כל אחת מהן תלו 2 גביעים. "טעם וקנה" סטייל עמק הלואר. טעמנו, נהנינו מאד משני הלבנים, רכשנו 2 בקבוקים. לצידנו היה זוג צעיר שטעם ומילא מאחת החביות מלוא הצידנית לשתייה שהביאו עמם – 5 ליטר. ככה, אני שואל? כן, היא אומרת, זה לארוחת הצהרים למשפחה. בערב, על המרפסת הנהדרת במלוננו הקטן, אנחנו חולצים פקק ראשון. טועמים – וכלום! היכן הטעם הנהדר ההוא מהבוקר ביקבון? כשלון טוטאלי, אחת דינו של היין, הוא הולך היאורה ואנו חולצים את השני (חבית ב'). נו? ברור שכנ"ל. הייתכן? אכן ייתכן גם ייתכן! זהו, רבותי, טעם המקום והאווירה, ההטייה הרביעית שלנו כחובבי יין ושל כל שאר אזרחי תבל.

מה הקשר בין זה לטעמו וניחוחו של יין? הקונטקסט! ההקשר הקיים אצלנו, בתוך מוחנו המעבד את כלל המידע החזותי והאחר בעת שהננו נמצאים לראשונה (בעיקר) במקום מהמם ביופיו, אופיו, עתיקותו וכו'. ההקשר שעיבד מוחנו משפיע ישירות על חושינו ומנטרל חלקים נכבדים מה"נטו" של כל חוש. הבליל הנהדר של החוויה במקום הזה מוביל אותנו להנאות שבמצבנו היומיומי פשוט אינן מתקיימות. כך אנו טועמים במקום ההוא את טעם המקום והאווירה ולא את היין עצמו, נקי מהשפעות. אולי זו אחת הסיבות מדוע טעימות מקצועיות נערכות באולמות מנוטרלים מהשפעות כאלה. אין ספק שבסיס הנתונים המחייב של טעימות כאלה ובעיקר שיפוט בתחרויות הינו נכון. הרי הננו חפצים ביין "נקי", ללא קולות, מראות והשפעות חיצוניות.

בהיבט אחר, שאינו מקצועי, ישנו צד חיובי ומהנה ביותר בטעם המקום והאווירה, הרי באנו והגענו ליהנות, לא? אז מה חשוב שלל הסיבות במחשכי מוחנו אשר גורמות לזה? הנאה, רבותי, הנאה! טעמו את הטעם המיוחד הזה – רק אל תצפו שיהיה זהה כאשר תפתחו את הבקבוק שרכשתם שם בסלון ביתכם בארוחת יום שישי. זה לא עובד, חברים. נכון או לא? לחיים!

הטייה חמישית: טעם המחיר 

האמריקאים חדשים וחלשים. חדשים ביין וחלשים בסטייל הצמוד לו. וכך נקבצו יום אחד 62 טועמים לטעימה מיוחדת של יינות מבעבעים בנוסח המסורתי (תהליך שמפיין). הטועמים היו ברמה הגבוהה ביותר בכל הנוגע ליין, שפים ידועים, סומלייה מוסמכים, עיתונאי יין ואוכל. 2 יינות נבחנו כשהבקבוקים נתונים ב... שקית חומה (אין סטייל, כבר הסכמנו). אתם הרי מנחשים בקלות את התוצאה: היין הזול בהרבה – Domain Ste. Michelle Cuvee Brut, ממדינת ושינגטון (12$) נבחר ע"י 41 טועמים – 66% כעדיף בהרבה על היין השני – Dom Perignon (!) העולה 150 דולר. רק כאשר המחיר נסתר מעינינו טעמנו מביע את היין נטו.

לאחר זמן המארגנים שבו וחזרו על טעימה של שני יינות אחרים, עם אותם טועמים. שוב הוגשו ... כן, שקיות חומות – ושוב חזרה התוצאה על עצמה ואפילו ביתר שאת: 85% בפעם הזו העדיפו באופן ברור וצלול את היין של 12 דולר על פני Veuve Clicqous, יין מבעבע במחיר 40 דולר המיוצר ב LMVH, אותו בית שמפניה המייצר את Dom Perignon.

בטעימה אחרת לחלוטין הטעים חוקר יין צרפתי ידוע 57 מטובי הטועמים בצרפת. בקבוק אחד נשא בגלוי תו מחיר גבוה של Grand Cru והשני של יין פשוט במחיר Vin de Table. כל הטועמים (כולם!) באמת חשבו שהיין היקר טוב בהרבה על הפשוט והפליגו בתיאורים: מצויין, מורכב, ארוך. היין השני זכה לתיאורים פחות מלבבים: קצר, שטוח, פשוט. עדיין לא תפסתם? בשני הבקבוקים היה אותו יין בדיוק, איזשהו בורדו ממוצע ופשוט שמחירו עממי. האירוע הזה הדגים את טעם המחיר במיטבו!

אנחנו מוטים על ידי תג המחיר, תחת ההשפעה ארוכת השנים של "אם זה יותר יקר זה מוכרח להיות יותר טוב", או בצד השני של הסקאלה "כזה זול לא יכול להיות טוב". נכון? לא נכון! הנה, ישנן מדינות שרמת המחירים בהן נמוכה להפליא וכך גם היין. ארגנטינה ודרום אפריקה כדוגמא. אנו יכולים לרכוש יינות נפלאים המיובאים ממדינות כאלה במחיר שבין סלקטד להר חרמון. כשאני מגיש או מביא עמי לידידי יין כזה אני נשאל כמובן (ישראלים, לא?) מה המחיר. "אתה רציני? לא יכול להיות!" זו התגובה הכמעט קבועה, הרי אני מביא עמי את החלום הציוני של כל מי שרוצה יין בחינם כמעט, "3 במאה". התגובה הבאה היא בנוסח "אני לא יכול להביא יין זול לארוחה אליה אני מוזמן". מדוע? כי הוא מביא מחיר, לא יין! טעם המחיר קובע את מכלול ההתייחסות שלו ולדעתו גם של מארחיו. טעם המחיר באירוע כזה גובר על העיקר וכל מי שרואה מבקש מיד מהיין הזה (ישראלים, כבר אמרתי).

אכן, ההטייה החמישית הברורה הינה המחיר. זה נכון לא רק ליין, כמובן, אבל יין הוא עיסוקנו כאן ובמחיריו בארץ שוררת שערוריה ענקית משום שאין אצלנו שום מסורת של יין ולכן גם לא של מכלול ההתייחסות של היצרן והמפיצים. כל מחיר זוכה ואין קשר לאיכות. טעם המחיר ימשיך וילווה את כולנו עוד שנים רבות, גם ברחבי העולם.

לחיים! עם יינות איכותיים וללא קשר למחירם.