אדם מונטיפיורי // צילום: דיוויד סילברמן

רבות נכתב על פועלו וגם כותב שורות אלו כתב עליו בעבר (ראו הרחבות בקישור), אלא שהשנים חולפות והוא שבאופן נורמלי היה צריך לצאת לפנסיה בקרוב, מצוי באחד משיאי העשייה שלו, מחדש כל הזמן וממשיך להעלות את קרנה של תעשיית היין הישראלית בארץ ובעולם. עליו ניתן בהחלט לומר שלכתיבה וליכולת המקצועית אין גיל אבל לאיכותן לעיתים יש תוקף שאינו חל על אנשים כמונטיפיורי.

מה ששלו - שלו (א.א.)
מונטיפיורי הוא שגריר עבור תעשיית היין הישראלית בכל רמ"ח איבריו, המספר באנגלית מצוחצחת על אנשי יין ישראלים ופרי עמלם אם בכתבותיו ואם בספריו שיצאו ועוד יצאו לאור והוא רואה בכך שליחות אמיתית. לא פחות מכך, הוא משפיע על ספרות בינ"ל נחשבת בתרומתו לספרים של מובילים בעולם כג'נסיס רובינסון, יו ג'ונסון ואוז קלארק. הוא עבד ביקבים שהיו המובילים בישראל - יקבי כרמל ויקבי רמת הגולן ומכיר את התעשייה על יתרונותיה וחסרונותיה לפני ולפנים, משמש יועץ למגוון גופים ולזכותו, גם אם להצלחות אבות רבים כפי שהוא אומר, לא מעט מהעדנה השיווקית של היקבים שהזכרתי. ואולי החשוב מכל - קידומו את רעיון יינות מזרח הים התיכון שלדבריו מראה אותות של התקדמות, רעיון מאחד ומייחד באזור שבע פילוג ולאומנות.

היום מונטיפיורי בן ה 66 הוא דמות מוכרת מאוד בארץ ובעולם בהקשר של תעשיית היין אולם כשהגיע לישראל של סוף שנות ה 80 הוא הביא עימו קצת קשרים, שם משפחה מוכר ושק מלא ניסיון מהמדינה שללא ספק קובעת הרבה ממה שקורה בעולם היין והאלכוהול העולמי. מצד שני, הוא היה ה"עולה החדש", בעל מבטא הבריטי הכבד, מעט עברית, בלי עבודה ובלי לדעת מי התחילה קודם ירדנה ארזי או עופרה חזה. ככה לא בונים חומה, אין ספק.

צילום: דיוויד סילברמן

בשנת 1989, כשהיה כבן 32, יחד עם אשתו ושלושה ילדים נעקרו מהתה של ארבע אל האורנג'דה וליקר סברה והגיעו למרכז קליטה. עבודה לא הייתה למונטיפיורי, אבל חלום לעבוד בתחום היין בישראל כן. חלום שנרקם עוד בשנת 1986 כשעבד עם יקב רמה"ג כשעסק בניהול בתחום מזון ומשקאות באנגליה. "הלכתי לראיונות ביקבים ואף אחד לא חזר אלי. רמת הגולן אמרו לי שהם קטנים מדי בשבילי באותו הזמן". בפועל הוא אומר שכמי שהגיע עם הבנה נרחבת ביין אבל לא דיבר את השפה העברית, זכה לזלזול. "פניתי לכרמל והם לא היו מעוניינים, פניתי ליקבים נוספים, לאחר מכן לחברות אלכוהול ולבסוף למלונות. כלום". הדאגה החלה לחלחל ואולם רק לאחר פנייתו לדן פרופר (מנכ"ל חברת אסם באותו הזמן) וטלפון אחד למנכ"ל יקב כרמל אברהם בן משה, התקבל למשרה שנתפרה למידותיו. באותו השבוע קיבל עוד שתי הצעות עבודה מאריק סגל (יקבי אשקלון-יקב סגל) ומשרתון פלאזה ירושלים לעבוד לצידו של השף שלום קדוש. הבחירה הייתה קלה, מימוש החלום.

בכרמל עבר אדם טבילת אש ולמד מה זה להיות ישראלי על כל המשתמע מכך, זה לא מנע ממנו להצליח להטמיע שיטות עבודה חדשות בתחום השיווק. הוא שהה שם עד 1992 ולאחר מכן הפך למנהל היצוא של יקבי רמת הגולן עד 2002. לאחר מכן חזר לעבוד ביקבי כרמל עד שנת 2016 ומאז הוא אדון לעצמו. לזכותו אפשר לנקוף הישגים רבים ויוזמות רבות שהוביל (גם אם אחרים לוקחים עליהם קרדיט), כאלו שתרמו ליקבים עצמם ולענף היין הישראלי ככלל.

כך למשל קידום מזיגת יין בכוסות דבר שלא היה נהוג כל כך עד אז. "אמרתי לכרמי לוינשטיין שצריך יין במחיר הכי קרוב לכוס בירה ואז אנשים יכולים לבחור בין השניים". קורס הסומליירים הראשון בישראל בשנת 1994, פרס ירדן היוקרתי שמשך שנים מספר העלה על נס אנשים שהיו מוכנים להשקיע, ללמוד ולהיבחן בנושא שהיה "חדש" לישראל, לפחות בגישה אליו. מונטיפיורי פיתח את מותג יתיר ואת מרכז תרבות היין של יקב כרמל. שמות כמו מדיטרניאן וקאיומי גם הם מיוזמותיו. הוא גם התווה מיומו הראשון גישה חדשה כשהגיע כאיש מקצוע ולא כאיש מכירות לייעץ למסעדות ומלונות. רבים הרימו גבה והתפלאו אבל בסופו של דבר הדרך אותה התווה גם מכרה יותר וגם הביאה את אנשי ענף המזון לתת בו אמון כאדם שמגיע קודם כל כדי לתת כתף וללמד. אחת מהתוצאות של המהלך הייתה שינוי במבנה והרכב תפריטי היין שהיו נהוגים עד אז בישראל. בשנת 2003 הקים אגודה שנועדה לקדם את המותג "ישראל" וכלל בה מספר יקבים. עד היום ייעץ כבר ללמעלה מ 40 יקבים בתחומי שיווק, יח"צ ובכל החומרים שלהם בשפה האנגלית. היריעה באמת עוד ארוכה מלהכיל.

השקת ספר יקב קסטל // צילום: באדיבות אדם מונטיפיורי

בשנת 2010 פנה לכתיבה מקצועית אודות יין, כתיבה שלדבריו היא האומנות שלו והאופן בו הוא יכול לבטא את עצמו. אלא שצעד זה אולי לא מפתיע שכן הוא מגיע מבית רווי סופרים – אימו כתבה תחת הפְּסֵידוֹנִים Jennifer Gabbey או בשם April Jaffé ושני אחיו יו וסימון כותבים אף הם ומוכרים מאוד בממלכה המאוחדת. הוא מצא אכסניה נוחה ומתאימה בג'רוסלם פוסט לכתיבת כתבות שהן סיפורם של יקבים וייננים. לא ביקורת ולא ציונים בהם אינו מאמין, הוא רואה בעצמו מי שמספר סיפור וזה הדבר החשוב ביותר בעיניו. בתחילה מחשש לניגוד אינטרסים כתבותיו פורסמו ללא שם הכותב. הוא מספר בהתרגשות שאימו, שמרה כל כתבה שהוא כתב ואיגדה בקלסר שמונטיפיורי קיבל בהפתעה לאחר לכתה.

הוא כתב גם את הספרים שביל היין, Wines of Israel, ספרים המספרים את סיפורם של יקב קסטל ו 40 שנות יקב רמה"ג, ותרם מאמרים לספר של יקב צרעה, The book of Israeli food, The oxford wine companion של ג'נסיס רובינסון וכן The new sotheby's wine encyclopedia, החלק הישראלי במדריכים של יו ג'ונסון ואוז קלארק, Divine vintage ועוד.

לאחרונה החל לעמול מונטיפיורי על ספר שיצא תחת אחת מהוצאות ספרי היין היוקרתיות בעולם ויעסוק בלא פחות מהחזון שהוא מוביל זה שנים – יינות מזרח הים התיכון. הספר יכלול את סיפורן של ישראל, לבנון וקפריסין, כשאת החלק הישראלי יספק מונטיפיורי. אולי הדבר היחיד שטרם פירסם הוא אוטוביוגרפיה, אבל עוד חזון למועד.

השקת ספר יקבי רמת הגולן // צילום: באדיבות אדם מונטיפיורי

חזון יינות מזרח הים התיכון השלם של מונטיפיורי, כולל את ישראל, טורקיה, יוון, קפריסין ולבנון. נכון, מבחינה פוליטית נראה שחיבור בין המדינות הללו הוא על סף שיגעון אלא שכשמסירים את המחסום הפוליטי, מבעד כוס היין, העולם נראה יפה ונכון יותר. היות ולדבריו "ישראל זה לא אי וכשר זה לא מדינה" עוד כשעבד באנגליה שם לב לייחוד של האזור (אוכל, טרואר דומה, זני מקור, אולי טמפרמנט?) ודאג להציג בתפריטי היין שלו את סדרת ירדן של יקב רמה"ג לצד שאטו מוסר הלבנוני. היין הישראלי שבדיוק קיבל פרס בינ"ל גדול הוצג לצד יין לבנוני מוכר ואהוב. בשנת 1994 הוא הזמין לישראל כתבי יין של Wine magazine ובפעם הראשונה מישהו כתב על ישראל, לבנון וקפריסין בכפיפה אחת. דווקא היום הוא אומר, יש יותר סיבות מאי פעם לקדם עוד את החזון. בהרבה תערוכות בהן הוא פוגש ייננים לבנונים וטורקים, פקקי השעם מחולצים מהבקבוק, בעוד השדים הפוליטים והמנהיגים, מאופסנים בצד.

הצורך לדבריו במימוש החזון הוא שיווקי עבור מדפי החנויות ותפריטי היין במסעדות בעולם. מדפים בחנויות בניו יורק, פריז ולונדון נחלקים לאזורים המפורסמים ובסמוך מדפי "אחר" או "שאר העולם" מונטיפיורי רוצה שיהיו שם מדפים של "מזרח הים התיכון" או "לבנט" או "עולמות עתיקים" (אם משלבים עם ארמניה וגיאורגיה) וזה קורה בהדרגה לדבריו. "אנחנו קטנים אבל הטרואר שלנו מעניין".

משפחת מונטיפיורי // צילום: באדיבות אדם מונטיפיורי

אם תהיתם איך מונטיפיורי מספיק גם להיות איש משפחה, אז דעו לכם שהיותו איש משפחה הוא הדבר האהוב עליו ביותר גם כשהוא משלב בין אהבותיו. הוא אוהב מאוד לשתות יין עם ילדיו דיוויד ורייצ'ל (בנו השלישי ליעם מתגורר באנגליה) ולהתרועע עם נכדיו. מדפיו עמוסי ספרים והוא חובב היסטוריה מושבע. תוכלו לתפוס אותו בעיתות שגרה מממש את אהבתו לאכילה במסעדות או במשחק סקווש אליו חזר לאחר שנים של היעדרות מהמגרש עליו גם זכה בפרסים. כשהוא לבד, הוא נהנה מכוס ויסקי עם קצת מים וקרח, או תה כמובן... הוא טוען שהיום כולם חושבים שהם מומחים ושוכחים לפעמים שיין שותים בעיקר לשם הנאה. הוא מעיד גם על עצמו כמי שפעם הוא דגל בהתאמת יין למנות האוכל, היום זה פחות חשוב בעיניו לרבות החומר ממנו עשוייה כוס היין או אם הוא נמזג מבקבוק או מיכל או פחית. הוא דוגל מחד בחינוך ולימוד רזי היין ומאידך אם לא ידאג להנגיש יין את מי יישאר ללמד?!

יש לו גם מסר חשוב לתעשיית היין הישראלית והוא נשמע כמו לא פחות מהסיסמא "יחד ננצח". "צריכים לעבוד יותר יחד כדי לקדם מכירות יין בישראל, לקדם ייצוא ותרבות יין. תקוותו שכמו במטה יהודה ובנגב אזורים נוספים בישראל יעבדו יותר יחד כדי לעודד תיירות יין. כולם ירוויחו מכך.

או כמו שצ'רצ'יל אמר: "גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" ("Attitude is a little thing that makes a big difference")