באמצע העשור הראשון של האלף הנוכחי הוקם "פורום מלצרי היין של ירושלים", והוא היה מורכב ממלצרי יין, מנהלי מסעדות ושפים מובילים. הקבוצה שגובשה לה יחדיו כללה כ 25 אנשי מקצוע העוסקים במלאכה, אשר רובם ככולם פעילים בעיר הקודש.

באותן השנים מסעדות כמו 1868, קנלה, גבריאל וארקדיה החזיקו מלצר יין במשרה מלאה, וחלקן אף החזיקו מספר מלצרי יין שעבדו במקביל. הייתה זו תקופה של פריחה בתחום, ונדמה היה שכולם רוצים לשמוע, לטעום, לדבר ולשתות יין. גם בעיר החטאים עמוסת הלחות הוקם פורום דומה שכלל מלצרי יין ממסעדות מובילות כמו: מסה, מול ים, טוטו, הרברט סמואל ואפילו ממחוזות רחוקים כמו מסעדת "על המים" שבעירו של חוזה המדינה (הרצליה).

הילדים גדלו, פרשו כנפיים ועפו. חלקם לומדים היום ייננות באיטליה, חלקם חזרו מלימודי יין באוסטרליה ועובדים עכשיו ביקבים גדולים בישראל, וחלקם מצאו את הנחלה באזורי יין מובילים בצרפת, או באירופה וחלקם השתלבו בחברות יבוא ושיווק יין. בזמנו, העתיד נראה ורוד, אך כפי שהפתגם הידוע מבאר: "העולם נראה ורוד, רק דרך עיניים אדומות" ובמקרה שלנו, אדומות מבכי.

אפשר למנות את התירוצים, לתלות את האשמה במצב הביטחוני, בציבור הישראלי ובמזג האוויר הים תיכוני, אבל את האמת המרה אי אפשר להסתיר - אין סומליירים בישראל!! תם עידן, תמה תקופה ואולי בכלל תם הטרנד שלא הצליח להכות פה שורשים? אחרוני המוהיקנים, אוצרי היין האחרונים, אלה שעוד עשו פוליש לכוסות היין, מירקו בקבוקים שכוסו באבק והתאימו את חווית היין לערב המושלם - תלו את הפותחנים ועזבו ללא יורשים. המסעדות הטובות בישראל, האחרונות שעוד החזיקו במלצרי יין, מסעדות כמו מול ים, מסה ורפאל - חסרות אנשי מפתח בתפקיד שדווקא נתפס כמכובד באזורים שונים בעולם. אפילו מלון כרמים שמתגאה בחוויית היין שלו פועל כיום ללא סומלייר במשרה מלאה. בימים כאלה, לא נזכיר אפילו את אזובי הקיר, עשרות מסעדות אחרות בירושלים, חיפה, הרצליה ותל אביב שויתרו כבר מזמן על הפוזיציה.

אין ספק שכותב שורות אלה משוחד ולא אובייקטיבי. כמי שהגיע מהעולם העתיק ההוא, קשה להבין את הכחדת המקצוע שמוסיף כל כך לכל מוסד גסטרונומי באשר הוא. חווית הלקוח המשופרת, הגדלת ההכנסה מכל סועד, קידום התרבות והשלמת החוויה לסועד, שמטרת הגעתו למסעדה היא לא "השבעת הרעב" לכשעצמה, שהרי לשם כך מספיקה מנת פלאפל בדוכן ממול (כאשר במסעדה הוא יזכה לשלם חשבון שווה ערך ל 10 או אפילו 20 מנות שכאלה). מטרתו של הסועד היא הנאה קולינרית, חוויה גסטרונומית, ויש שישוו אותה אפילו לבילוי בתיאטרון, או האזנה לקונצרט - אומנות שנקלטת ע"י מגוון חושים ובראשם חוש הטעם, הריח וכמובן גם הראיה.

לא זה המקום לדון בגורמים שהביאו לגוויעתו של מקצוע אוצר היין בישראל. אין ספק שכמו להצלחה, גם לכישלון, כמה וכמה הורים שונים. נותר רק להצטער על כך, ולקוות שעדיין לא מאוחר מדי ושעוד ניתן לטפח כאן דור של אוצרי יין רציניים, חדורי שליחות ומוטיבציה. אנשי יין ברמ"חם, תרי"גם ושס"עם שיעזרו לעולם הקולינרי ה"הו כה טרנדי" שלנו לקפוץ את המדרגה הנוספת, ואולי, בסייעתא דשמייא ובעזרת העומדים עלינו בממשלתנו וסביבתנו (שיאפשרו את השקט הנדרש), גם נגיע יום אחד לזכות לכוכבים עם שמות של צמיגים שיגיעו לבקר במחוזותינו, ובתיירות קולינרית איכותית שתגיע לבקר כאן בארץ, ולא רק בשביל הקודש שבה.

אמן