ישנם שני מאפיינים בולטים ביינות המכונים "יינות קידוש" - המתיקות והבישול. ולמעשה, למרות שביינות אלו נעשה שימוש רחב ביותר לצרכי קודש, הרי שבמישור ההלכתי, הדבר דווקא בעייתי. בין פוסקי ההלכה הראשונים קיימת מחלוקת אם בכלל ניתן לקדש על יינות שכאלו.

לדעת הרמב"ם (הלכות שבת כ"ט, י"ד), יין המשמש ל"כוס של ברכה" צריך להיות יין הראוי להיות מנוסך על גבי המזבח בבית המקדש. ומאחר ובמקרא נכתב (ויקרא ב', י"א): "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו", לפיכך, יין ממותק או מבושל אינו ראוי לקידוש (דווקא ממותק אסור, אך יין במתיקות טבעית מותר). ומציין הרמב"ם כי בעניין יין ממותק יש החולקים עליו. לעומת זאת, רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" כותב כי מותר לקדש על יין מתוק או מבושל , תוך שגם הוא מציין כי יש האוסרים זאת (שולחן ערוך אורח חיים רע"ב, ח').

קל יותר להבין את ההיתר לקדש על יין ממותק. הרי טוב וראוי לברך ולקדש על יין טעים הערב לחיך. ואם יש אדם הנהנה יותר מיין מתוק, יובן מדוע יש הסוברים כי ראוי שיקדש על יין שהוא אוהב. ואכן, אפילו הרמב"ם טורח לציין את דברי המתירים לקדש על יין ממותק.

אך מה לגבי יין מבושל? מדוע יש המתירים זאת? את הסברה העומדת מאחורי היתר הלכתי זה נוכל למצוא ב"משנה ברורה" (ביאור על החלק הראשון ב"שולחן ערוך" מאת רבי ישראל מאיר הכהן, הידוע בכינויו ה"חפץ חיים"). שם מוסבר כי המתירים לקדש ביין מבושל סוברים כי הבישול אינו גורע מאיכות היין ולכן מותר לקדש עליו ואילו האוסרים סוברים כי הבישול כן פוגם באיכות. לסיכום, לדעת הרמב"ם אין לקדש כלל על יין מבושל ואילו לדעת ה"שולחן ערוך" יש לכך היתר המבוסס על ההנחה כי בישול היין לא פוגם באיכותו.

והנה עברו להם כמאה שנה מאז נכתב ה"משנה ברורה". המדע התקדם בצעדי ענק ואיתה התקדמה גם תעשיית היין. היינות המיוצרים כיום הינם באיכות אחרת לחלוטין מאלה שיוצרו פעם וברור לכל כי בימינו, בישול יין בהחלט פוגם והורס אותו. (אפילו פיסטור מהיר הנחשב לדעת חלק מהפוסקים כבישול, עדיין פוגע ביין וביכולת ההתיישנות שלו). לכאורה, בכך נפתרה המחלוקת. לכאורה, צריך היה להיות מוסכם על כולם כי בימינו, יין מבושל כבר אסור לקידוש ול"כוס של ברכה".

והנה, חלקים גדולים מהציבור החרדי והדתי מקפידים לצרוך דווקא יין מבושל. וישנם אפילו מסעדות ומלונות כשרים רבים שלא ניתן להכניס אליהם כל יין אם אינו מבושל. ודרישה תמוהה זו מאת הצרכנים נטמעה כל כך בתודעת הציבור, עד כי נוצר הרושם העממי כי יין מבושל הינו בעל דרגת כשרות עילאית וכי בצריכתו לצרכי מצווה יש הידור מיוחד, אולי אף הכרח.

קשה להבין מדוע שימוש ביין פגום כה מבוקש על ידי צרכנים דתיים כה רבים. וקשה עוד יותר להבין כיצד קרה שדווקא יין פגום, שלכאורה אסור על פי ההלכה לקדש בו, מקבל כיום דווקא העדפה בשימושים של קדושה. לפיכך, ננסה לבחון את הרקע ההלכתי והתרבותי לביקוש זה.

מהמובא לעיל ברור כי מבחינה הלכתית, יין מבושל אינו ראוי או אף אסור ל"כוס של ברכה". כיצד אם כן היין המבושל הפך כה פופולארי לצרכי קדושה?
שוב חוזרים אנו לבעיית יין הנסך. בזמנו, גם עובדי האלילים נמנעו מלנסך יין מבושל לעבודה זרה. לפיכך חז"ל לא הכלילו יין מבושל בגזירה שאסרה את "סתם יינם" של גויים. מכאן, אם גוי נגע ביין מבושל הוא לא פסל אותו. והיהודים שחיו בגלות בין העמים ובבתיהם היו אורחים ומשרתים לא-יהודיים, העדיפו לבשל את היין שהיה בביתם בכדי להגן עליו, כך שגם אם גוי יגע בו, היין לא ייפסל.

ניתן להבין טכניקה זו בעת הגלות. אך קשה מאוד להבין מדוע היום, בארץ, יהודים החיים בין יהודים עדיין יעדיפו יין פגום ועוד לצרכי קדושה. ההסבר לכך הינו כמובן אותו "דין מורידין" קדום. דהיינו ההלכה הקונסת את מחלל השבת בפרהסיא ומורידה את מעמדו לכזה של מומר לעבודה זרה. לפיכך, החשש אינו ממגעו של הגוי ביין אלא דווקא ממגעו עם היין של היהודי החילוני. נמצא כי הרבה יעדיפו לקדש על יין שאינו ראוי לקידוש, רק בכדי להחמיר באיסור בעייתי היושב על בסיס הלכתי רעוע מאוד.

לא נחזור שוב על כל האסמכתאות לחוסר תקפותו של "דין מורידין" לגבי היהודי החילוני בימינו. הדברים כבר הובאו באריכות בירחון זה, גיליון 98. נביא רק עוד מובאה אחת בעניין ונצוטט את דבריו של מרן החזון איש, מי שהיה ממנהיגיה הרוחניים הבולטים של היהדות החרדית בארץ ישראל ונודע דווקא בהחמרתו היתירה. וכך הוא כותב (הלכות שחיטה סימן ב'):

"ונראה דאין 'דין מורידין' אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשמש בת-קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל. והכופרין אז היו בנליזות מיוחדת ... ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור (כשהרשעים מקלקלים את הדור - י.א.) מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם (העלם של הנהגה אלוקית גלויה - י.א.), שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גידור הפרצה אלא הוספת הפרצה ... אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון. ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה, במה שידינו מגעת."

ואם ראוי הוא החזון כי נשמע לדבריו, הרי שבימינו אין כל מקום ל"דין מורידין". ממילא אין כל הצדקה או בסיס הלכתי להתייחס לחילוני כמומר. לפיכך מגעו לא יפסול את היין ואין כל הצדקה לבשל את היין כדי להגן עליו מפני מגע שכזה. וראוי לכל אדם לדעת הלכה זו ולהפסיק ולקדש על יינות פגומים שאינם ראויים ל"כוס של ברכה".