עבור רוב האנשים השותים יינות אוסטרליים, המשמעות הזנית החבויה מאחוריהם היא שרדונה ושיראז. אולם לאור התנודתיות בשווקים האמריקני והסיני, החליטו מספר ייננים יצירתיים, רובם מאזורים בדרום אוסטרליה דוגמת Langhorn Creek , להפחית בייצור יינות שיראז וקברנה סוביניון גדולים ולעבור לייצור יינות מזנים אחרים כך לפי אתר www.scmp.com.

רוב הייננים המובילים קו זה, החלו להשתמש בזנים המתאימים לאזורים חמים וצחיחים כמו טוריגה נסיונל מפורטוגל, טמפרניו מספרד וסנג'ובזה מאיטליה. זנים נוספים בהם התנסו הייננים הם מלבק ואפילו גרנאש ממנו ייצרו יין זני. אחד מיינות הגרנאש המרשימים הוא היין של Marco Cirilli אשר מיוצר מכרם שניטע בשנת 1859 בשדה שדריכה באדמתו שווה להליכה על חול ים.

בחזית הלבנה, בחרו היצרנים להשתמש בזנים המתאימים לאזורים קרירים יותר כגון גרונר ולטלינר האוסטרי ופיאנו האיטלקי. אל אלו הצטרף גם פינו מונייר הצרפתי המוכר לנו ממחוז שמפניה וניטע בגבעות אדלייד הקרירות.

על אף שמרבית היינות אינם מלאים באופי כמו בני דודם בני העולם הישן, כולם עשויים היטב, נקיים ורעננים. יש להוסיף את העובדה כי מדובר בניסיונות ראשונים והתחום ילך ויתפתח בעתיד.

אם כך, מדוע עושים יינני אוסטרליה צעדים כאלו? ראשית, הזמנים משתנים וכך גם האקלים, שנית, ישן ומבוסס אינו תמיד סמל לטוב. עובדה בלתי ניתנת לערעור היא שישנם כרמים מעולים וכרמים ממוצעים. האלטרנטיבות הזניות של היום יכולות להפוך לקלאסיקות של מחר. הסיבה השלישית ואולי החשובה ביותר היא הצריכה – כמה קברנה סוביניון, שיראז ושרדונה צריכים צרכני היין לצרוך? בשוק תחרותי, זנים אלטרנטיביים הם ברכה.