Photo by rawpixel.com from Pexels
שנה עברית סוערת למדי עברה על יקבי הבוטיק בישראל בכל מה שקשור לחוק ומשפט. החל מראשית השנה ועד סופה, נדמה היה שהיקבים הקטנים סופגים סטירה ועוד סטירה, מימין ומשמאל, כאלו שהגיעו ממקומות צפויים יותר וגם מכות בהפתעה, כאשר כל אותם זעזועים מטילים צל כבד על עתידו של נדבך חשוב, משפיע ומוביל בתעשיית היין הישראלית, כזה אשר היה מעורב באופן בולט וחשוב במהפכת האיכות שעברה בעשורים האחרונים על תעשיית היין הישראלית. גם כך אין זה קל להתמודד בעולם הנעשה תחרותי יותר ויותר, במקום בו החקלאות שהייתה פעם פאר היצירה הישראלית הולכת ונובלת, עם אמצעים מועטים וכאשר על סיוע מהשלטונות אפשר לשמוע רק מתוך סיפורים על המתרחש באירופה, אם תוסיפו לכך גם גזירות חוקיות ומשפטיות, שלעתים קרובות מלוות בלא מעט שרירות לב מצד הגורמים המבצעים, הרי שהעתיד אינו נראה ורוד.
מתוך שלא לשמה, אבל בהפוכה
צילום: ולדיסלב גורניך
"Hard cases make bad law" כתב פעם השופט הבריטי רוברט רולף בפסק דין משנת 1842. ב Common Law, המשפט המקובל האנגלי, כזה שלא היה מבוסס על חקיקה כתובה אלא על יצירת תקדימים משפטיים באמצעות פסקי דין ממקרה למקרה, הכוונה באמירה הנוקבת הייתה שקיימים מקרים בהם נמצא שאחד הצדדים נפגע קשות, שלא בצדק ואולם אין בכוחו של המשפט להעניק לו מזור, אלא שהבעיה הגדולה יותר היא כאשר מקרה כזה הופך לתקדים משפטי ולאורו ממשיכה ונגרמת הפגיעה גם כלפי אחרים, אלא שהפעם בחסות החוק.
אותה אמירה, לצד העובדה שהמילה האנגלית "case" מתורגמת גם כ"נימוק", או "בסיס מוצק לטענה", מתאימה לדעתי במיוחד לגזירה שהונחתה במחצית השנייה של השנה החולפת על יקבי הבוטיק הישראלים ובפרט על אלו הפועלים "בקיבוץ ובמושב". שמה של הגזירה: "תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה". מאחורי יוזמת החקיקה עמדה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד (אני מודה שקשה לי להיזכר בשם מפלגתה אז, לאור נדידת השמות ימינה); המטרה המוצהרת: ריסון הבנייה הלא חוקית במגזר הלא יהודי; האמצעים: קנסות מנהליים של מאות אלפי שקלים, הרחבת השימוש בצווים מנהליים, צווי הפסקת שימוש והריסה מנהליים, הרחבת סמכויות המפקחים ועוד; הנפגעים העיקריים בפועל: המושבניקים אשר הסבו מבנים חקלאיים שונים לשימושים שאינם מוגדרים כשימושים חקלאיים, בין השאר: יקבים. כן, בישראל מעיכת ענבים, התססתם והפיכתם ליין, אינה נחשבת בהכרח לשימוש חקלאי, והשימושים הנלווים ליקב – מרכז מבקרים וחנות מכירה, וודאי שאינם עונים על קריטריון זה. במשקים ברחבי הארץ החלו להתייצב לפיכך בהמוניהם בחסות החקיקה החדשה, פקחי יחידת האכיפה הארצית מלווים בשוטרים, ולחלק לחברי המושבים צווי הפסקת שימוש, צווי הריסה וקנסות ענק, גם לאותם מושבניקים המפעילים בשטחם יקבים.
מה שהחל בהתמרמרות בקרב המושבניקים הפך במערכת הבחירות האחרונה להיות issue פוליטי של ממש, כאשר מפלגת צומת לקחה את נושא מאבקם ברשויות המצרות את זכויותיהם ושמה אותו בראש ובמרכז מערכת הבחירות שלה. כמי שמתגורר באזור חקלאי, אני יכול להעיד בעצמי על שלטי התעמולה הרבים אשר נתלו בכניסה ליישובים, אשר קראו לאנשי הכפר לצאת למאבק ולבחור במי שיגן עליהם מפני זרועות השלטון. ההערכה היא, שאלמלא ההתארגנות המאוחרת והחפוזה של צומת היתה מפלגת המגזר החקלאי גורפת הרבה יותר מאשר כמעט 15 אלף הקולות שקיבלה. גם יוזמת החוק איילת שקד הבינה שמתוך לשמה (בעיניה) יצא שלא לשמה ובראיון מצולם אמרה ש"באנו לברך ויצאנו מקללים... המטרה הייתה לאכוף בנייה בלתי חוקית במגזר הלא-יהודי, ולצערנו משתמשים בתקנה בצורה לא מידתית נגד מושבניקים" ובמסגרת אסיפת בחירות שקיימה, התחייבה שאם תכנס לממשלה הבאה תעזור "לתקן את העוול של תקנה 116 נגד החקלאים". נכון לעכשיו מכל מקום, המושבניקים ובתוכם בעלי היקבים שבהם, נותרו על הכוונת.
המרחב הכפרי כמכשיר חליבה
Photo from Pexels
מעניין לעניין באותו עניין. אומרים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. רגולציה שמטרתה להסדיר את ייצור היין ולהבטיח שיימכרו כאן אך ורק יינות שעברו בדיקת מעבדה ושנמצא כי אין בהם רכיבים העלולים לגרום נזק בריאותי לציבור, ממלאת ללא ספק אחר מטרה ראויה ואפילו טובה, הבעיה היא שהדברים אצלנו לעולם אינם פשוטים, דבר גורר דבר ובייחוד כאשר היד השלטת הופכת לקפוצה, שרירותית ובלתי מתחשבת. מה שהחל עם החלתו על היקבים של החוק המחייב קבלת רישיון יצרן, הפך לתוצר דרקוני, המשית על יקבי הבוטיק הוצאות שאין הם יכולים לעמוד מהם, תוך הפקת רווחים נאים לוועדות התכנון והבניה האזוריות ולרשות מקרקעי ישראל.
על מנת שיקב יוכל לקבל רישיון יצרן, אחד התנאים שהוא נדרש למלא הוא שבידי בעליו יימצא היתר בניה כדין ביחס למבנה היקב – אזור הייצור והחלק המסחרי – קרי, מרכז המבקרים ו/או נקודת המכירה. מסקנה ראשונה הנובעת מכך: יקבים שאינם ממוקמים באזורי תעשיה, בנחלות במושבים, או בשטח המחנה בקיבוץ, אין להם כל סיכוי מלכתחילה לקבל רישיון יצרן ויהיה עליהם לחפש לעצמם אכסניה אחרת. אבל גם גורלם של אלו העומדים בתנאי הסף הזה אין דרכם סוגה בשושנים. אדמות המושבים והקיבוצים הן אדמות מדינה המצויים בניהולה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). מטבע הדברים מיועדות אדמות אלו לשימוש חקלאי והנחלות במושבים נמסרו לבעליהם לצורך פעילות חקלאית. גם אם יקב קטן יכול להיחשב בהתאם לנהלי רמ"י בנסיבות מסוימות כמקיים פעילות חקלאית, הרי שבכל מקרה, הדבר נכון ללא השימושים המסחריים שלו. יוצא מכאן שעל בעל היקב לקבל היתר לשימושים החורגים של היקב מהועדה המקומית לתכנון ובניה ולצורך כך, גם מרמ"י. שינוי הייעוד כרוך בתשלומים של עשרות ואף מאות אלפי שקלים, כשהדבר תלוי באזור ובשווי הקרקע. תשלומים אלו מתווספים כמובן לעלויות המתחייבות בשל השינויים ביקב הנדרשים על ידי משרד הבריאות.
לאחר שהסתבר לרשויות שהוטלה כאן גזירה שציבור בעלי היקבים אינו יכול לעמוד בה, הוקמה ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא, יצאו לשטח נציגים של משרדי הממשלה המעורבים בדבר (הכלכלה, החקלאות, התיירות) ושל רשות מקרקעי ישראל ובנושא אף התערב השמאי הממשלתי. בעקבות זאת הוציא האחרון בחודש יוני 2019 שמאות מיוחדת, הכוללת המלצה בדבר שווי הקרקעות באזורים השונים, לצורך עריכת חישובי שימושים חורגים. אלא מה, לא רק שהסכומים שנקב בהם השמאי הממשלתי היו נכבדים למדי, אלא שאותה שמאות כלל אינה מקובלת על רמ"י, אשר ממשיכה להוציא שומות משלה בסכומים גבוהים בהרבה, שאינם מותירים לחלק מיקבי הבוטיק ברירה אלא להחליט לסגור את שעריהם.
אין נראה מציל ופודה בשטח
צילום: קובי קלייטמן
נכון לעכשיו, בעלי יקבי הבוטיק מצויים ממש באוויר, אינם יודעים אם להתחיל לפעול על מנת לקבל רישיון יצרן, או שמא צפויים שינויים בעתיד אשר יטיבו את מצבם ומקבלים בהקשרים אלו מסרים סותרים, אפילו מצד נציגי הרשויות. כשאתה נמצא במצב דברים זה, קשה כמובן מאוד לקבל החלטות באשר לעתיד היקב, אם להשקיע בציוד, מיכון, או בנטיעה, אם להרחיב את הפעילות או להותירה כפי שהיא, גם אם הרווחים המופקים ממנה מזעריים או אפילו אפסיים.
השרה לשעבר שקד אמנם הבטיחה כאמור לערוך שינויים בתיקון 116 אם תשוב ותיבחר, על כך נהגה סבתי לומר באידיש: "נו, שוין...". כפי שזה נראה כרגע, יחלוף עוד זמן רב עד שמישהו מהפוליטיקאים כאן ייבחר בכלל לתפקיד כלשהו וגם והיה אם שקד, או פוליטיקאי/ת אחר/ת אכן ייבחרו לתפקיד ביצועי ויבקשו לתקן את המצב, מי יודע אם הדבר יעלה בידם, בעיקר לנוכח המצב הכלכלי הלא ברור, או כמה זמן יחלוף עד אז וכמה קנסות ישולמו בינתיים, צווים יוצאו ויקבים ימצאו עצמם בדרך ללא מוצא.
אם בנושא חוק התכנון והבנייה יש עוד לפחות מי שמבטיח לתקן, הרי שבנושא התשלומים עבור שינוי ייעוד וההתמודדות עם רשות מקרקעי ישראל, גם קולות כאלו כמעט ואינם נשמעים וגם אם כן, הרי שמי שמשמיע אותם מייצג גופים או מוסדות חסרי יכולת החלטה וביצוע של ממש, כמו למשל המועצה לגפן היין. כך שבהקשר זה נדמה שהמצב והצפי העתידי עגום עוד יותר.
זה הוא אם כן סיכום שנת תשע"ט שלי, מדאיג ואני מודה, ממש לא אופטימי. הלוואי ואתבדה, ואולם מוטב שנקווה כולנו שלא נמצא עצמנו מסכמים את שנת תשפ"ט, כלומר את העשור הבא, מתוך מבט נוסטלגי ועורג אל מה שהיה בעבר תור הזהב של יקבי הבוטיק הישראליים, תקופה שהחלה אי שם בשנות התש"נ וחלילה תסתיים לה במהלך שנות התש"פ.
