כרמים של גאיה בפיימונטה  //  צילום: באדיבות מגזין יין וגורמה

גם אוהדי איטליה המושבעים ביותר יאלצו להודות שהאיטלקים העתיקו מהצרפתים. חוק היין האיטלקי, שנחקק לראשונה בשנת 1963, היה בעצם העתק די מדויק של החוק הצרפתי שקדם לו. החוק הגדיר את אזורי היין, ומה מותר ומה אסור בכל אחד מהם, בעיקר מבחינת הגבולות הגיאוגראפיים וזני הענבים. האיטלקים אף הגדילו ראש והוסיפו הגדרות לתקופת יישון מינימאלית שמאפשרות להוסיף את המונחים רזרבה או גרנד-רזרבה לתווית.

אבל באיטליה כמו באיטליה, הדברים מתנהלים כנראה קצת אחרת. אולי זהו האופי האיטלקי, אולי זו התרבות השונה ואולי הרעיון שכללים נוקשים הם רק סוג של המלצה. חדשנות, תעוזה, יצירתיות ושבירת מוסכמות מאפיינים את הארץ הזו מימים ימימה, גם את תעשיית היין שלה. ההצלחות, על כל פנים, לא איחרו לבוא והתוצאה היא שילוב מרתק של מסורת וקדמה, שמרנות ומודרניות ומבחר נהדר של יינות נפלאים במגוון סגנונות רחב.

התפתחות מאוחרת 

למרות היסטוריית ייצור יין עתיקה ומפוארת, התפתחות ענף היין המודרני באיטליה החלה דווקא מאוחר יחסית. זו אולי אחת הסיבות לשינויים ולתזזיתיות שאפיינו את תעשיית היין האיטלקית בעשורים שבאו לאחר מכן ובמידה רבה עד היום. עד שנות ה 70 של המאה הקודמת מרבית היין האיטלקי לא בוקבק עדיין ביקבים ורובו היה נמכר בשוק המקומי. אפילו אזורי היין המסורתיים והמפורסמים לא היו מוכרים כמעט בעולם. קיאנטי היה ידוע בעיקר כמלכודת תיירים בבקבוק עטוף קש ואזורים כמו ברולו, ברברסקו וברונלו היו ידועים למספר מצומצם בלבד של משוגעים לדבר.

החוק האיטלקי סיווג את היינות לשתי קטגוריות: וינו דה טאבולה - יינות שולחניים פשוטים חסרי הגדרה אזורית, ויינות מאזורי יין מפוקחים DOC -Denominazione di Origine Controllata או DOCG - Denominazione di Origine Controllata e Garantita שעל פניו אמורה להיות קטגוריית העל. אבל למרות הכוונות הטובות, הדרישות, המגבלות והשמרנות של מנגנון הפיקוח האזורי לא תמיד היטיבו עם היין ויצרנים רבים בחרו פשוט להתעלם מהם לטובת ייצור יין טוב יותר. בקיאנטי בחרו רבים להתעלם מהחובה (של אז) להוסיף זני ענבים לבנים לבלנד האדום ובמונטפולצ'יאנו השכנה לא תמיד הקפידו על 100% סנג'יובזה בוינו נובילה המקומי, כפי שדרש החוק. אף אחד לא ממש התאמץ להסתיר זאת ואף אחד גם לא ממש כעס על כך, אבל הבלגן וחוסר המשמעת הציגו את הבעייתיות והקיבעון שבחוק ולא תרמו במיוחד לאמינות של המותגים האזוריים.

בסופו של דבר נאלץ החוק להתאים את עצמו למציאות. בוטלה החובה להוסיף ענבים לבנים בקיאנטי, בחלק מהאזורים הותרה תוספת זני ענבים בינלאומיים (בעיקר קברנה-סוביניון ומרלו) על חשבון הזנים המקומיים ותקופות ההתיישנות המינימאלית בחביות קוצרה לסטנדרטים מודרניים יותר. מהצד השני הוטלו מגבלות (שלא היו קיימות עד אז) על גובה היבולים והוגבר הפיקוח. עד מהרה כבשו אזורי היין של איטליה נתחים גדולים בשווקי היין החשובים בעולם.

כוכבים סופר טוסקנים 

המרקזי מריו דלה רוצ'טה נטע ענבי קברנה סוביניון באחוזת טנוטה סן גידו שבאזור בולגרי בטוסקנה כבר בשנת 1944, אבל היין שיוצר ממנו נועד לשימוש עצמי בלבד. רק בבציר 1968 הוחלט לשווק אותו באופן מסחרי ובשנת 1971 הושק הססיקייה, הסופר-טוסקן הראשון. אחיינו של לה רוצ'טה, פיירו אנטינורי, שגם שיווק את הססיקייה בתחילת הדרך, לא נשאר חייב וייצר בבציר 1970 סופר-טוסקן משלו באזור קיאנטי, בלנד של סנג'יובזה עם זני בורדו בשם טיניאנלו. אחיו, לודוויקו אנטינורי, זיהה אף הוא את הפוטנציאל והצטרף לחגיגה בשנת 1982 כאשר נטע מגוון של זני בורדו וייסד באזור בולגרי את יקב אורנלייה. סנג'יובזה הוא פשוט לא הזן שמתאים לכאן, טען אז לודוויקו.

התופעה החדשה התפשטה במהירות ויצרנים רבים נוספים הצטרפו לטרנד המתפתח, תחילה בטוסקנה ואחר כך בכל אזורי היין של איטליה. היינות החדשים שהפכו לכוכבים בינלאומיים נאלצו להסתפק בסיווג הפשוט ביותר - יין שולחני, למרות שרבים מהם היו איכותיים, נחשקים ויקרים יותר מיינות הקטגוריות הגבוהות יותר. את המצב הזה אפילו הפוליטיקאים כבר לא יכלו לסבול. החוק החדש של 1992 ייסד בדיוק בעבורם קטגוריה חדשה IGT - Indicazione Geografica Tipica שמאפשרת לציין אזור גיאוגראפי על התווית אבל ליבראלית בהרבה בכל מה שקשור לזני הענבים.

כמעט כל אזורי היין של איטליה מאפשרים היום ייצור יינות תחת קטגוריית ה IGT והדבר היפה הוא שהם אינם באים על חשבון יינות ה DOC אלא כתוספת מרעננת. העובדה היא שמרבית היצרנים לא נטשו את המסורת. חלקם הגדול מייצרים יינות בשתי הקטגוריות ונהנים, ביחד עם הצרכנים, מכל העולמות.

מסורתיים, מודרניים ומהפכנים 

אזור בולגרי, בו נולד הסופר-טוסקן הראשון, הפך בינתיים לאחד המבוקשים באיטליה. אל דור המייסדים הצטרפו במהלך השנים יקבים מפורסמים נוספים כמו ק'מרקנדה של גאיה, גוואדו אל טאסו של אנטינורי ורבים אחרים. בשנת 1994 קיבל האזור מעמד DOC בפני עצמו, שלמרבה האירוניה מותרים בו בלנדים בלבד של זני בורדו בלבד. דווקא תוספת ענבי סנג'יובזה, הזן המקומי המסורתי של טוסקנה, הופכים את היין ל IGT.

בולגרי לא לבד. באיטליה מייצרים יין בכל מקום. מבט מהיר במפה מראה מייד שאזורי היין הרשמיים מכסים בעצם את כל שטח המדינה, מצפון עד דרום. לא כולם מתהדרים במסורות ייצור יין ארוכות שנים ובזני ענבים ייחודיים למקום. ה DOC החדשים יותר, שנוסדו באזורים אלו, מתירים שימוש במבחר גדול של זני ענבים. פריולי או אלטו-אדיג'ה בצפון איטליה הם דוגמאות טובות לכך. שניהם ידועים בעיקר ביינות לבנים מודרניים מצויינים, ממגוון רחב של זנים מקומיים ובינלאומיים כמו שרדונה, סוביניון בלאן, פינו גריג'יו, פינו ביאנקו, סילבנר, קברנה-סוביניון, מרלו, קברנה-פרנק ואחרים. בלנדים או זניים.

האזורים המסורתיים יותר, כמו מונטלצ'ינו, ברולו, ברברסקו, ואלפוליצ'לה ואחרים נשארו אמנם נאמנים לזנים המקומיים, אבל גם זה לא מבטיח עדיין סגנון יין אחיד וצפוי, לא באיטליה על כל פנים. אנג'לו גאיה שהחל את עבודתו ביקב המשפחתי בשנת 1961 הפך במהירות לאחת הדמויות הבולטות בתעשיית היין האיטלקית כולה. על שמו רשומות כמה מהמהפכות החשובות באזור כמו שימוש בחביות בורדולזיות חדשות בנות 225 ליטר, יינות כרם יחידני, תסיסה מבוקרת טמפרטורות ועוד. גאיה, שהפך עם השנים לכוכב על ולאחד מיצרני היין המפורסמים בעולם, ספג על כך לא מעט ביקורת בתחילת הדרך. Darmagi ('חבל' באיטלקית) הייתה התגובה של אביו כשנודע לו שבנו נוטע זנים צרפתיים בלב פיימונטה השמרנית. Darmagi הוא השם שהעניק גאיה ליין מבוסס הקברנה-סוביניון שלו. אבל לאנג'לו זה לא הספיק. בשנת 1996 הוא מוותר על סיווג ה DOC במרבית יינות הברברסקו והברולו היקרים ביותר שלו. הוא מוריד אותם לסיווג האזורי הכללי יותר וה(הרבה)פחות נחשב - לנגה נביולו, תמורת הרשות להוסיף אחוזים בודדים של ברברה לבלנד. ככה זה כשאתה אנג'לו גאיה.

הבדלים סגנוניים בין יצרנים מודרניסטים למסורתיים מאפיינים כיום רבים מאזורי היין של איטליה ומוסיפים עוד קצת עניין לעלילה. הויכוח על הצמדות למסורת כן או לא יימשך כנראה לנצח, אבל גם חסידי המסורת יסכימו היום שהיתה לגאיה, לצד יצרנים בעלי חזון ותעוזה נוספים, תרומה אדירה להצלחת היין האיטלקי. בזמן קצר יחסית (במונחי יין) הפכה איטליה ליצרנית היין השנייה בגודלה בעולם שמתמודדת מול צרפת על הבכורה. אזורי היין המסורתיים הפכו למותגים נחשקים והיינות שלהם מבוקשים בעולם כולו. לצידם מככבים היינות המודרניים שלא נשמעו לכללים ורבים מהם הפכו לאייקונים בינלאומיים. המרוויחים הגדולים מכל הסרט האיטלקי הזה, מלבד היצרנים כמובן, הם אנחנו הצרכנים שנהנים היום ממגוון עצום של יינות איכות מרתקים במגוון סגנונות ובמגוון זני ענבים.

* הכתבה פורסמה במקור בגליון דצמבר 2014 של מגזין Winet

* עמוס רביד - מנהל ההדרכה ביבואנית היין שקד