איתי רוגוזינסקי - שף, ג'לטייר וחובב יין מטורף, החליט לחצות את המוזל לעבר דרך היין הפחות מוכרת של לוקסמבורג. פגישה עם היצרנים המקומיים, טעימת הריזלינג הפטרולי אך הנהדר, הסבר על זני הריבנר והאוקסורווה הפחות מוכרים, והמלצות לביקורים וטעימות מלאות מינראלים.
האמת, שבכלל תכננתי חופשה קצרה על גדת נהר המוזל בגרמניה, לתפוס מעט שמש אביב שקרנית, עם כוס של ריזלינג חד ומרענן, עד שלפתע באה לי ההארה – כמו למטבע, גם למוזל שני צדדים. בצד השני, במרחק של 10 דקות שחיית חזה, מסתתר איזור יין קטן, מפתיע ואיכותי, עם סגנון מאוד ייחודי.
לצערנו, לישראל לא מגיעים יינות לוקסמבורג. בהחלט יש ייבוא יפה של יינות גרמניה - הדומים בזהותם, יינות אוסטריים מטפטפים לארץ בבקבוקים בודדים (וחבל מאוד שאף אחד לא מרים את הכפפה), אך לוקסמבורג בהחלט אזור שיכול לעניין את הקהל הישראלי - כיוון שיחס איכות היין למחירי הבקבוקים מעניקים תמורה מצויינת ושווה לכל נפש.
מצפון לדרום
דרך היין של לוקסמבורג מתחילה בכפר ווסרביליג (Wasserbillig), שבקצהו הצפוני של המוזל, ומסתיימת בכפר הדרומי שנגן (Schengen), הגובל בצרפת. 42 קילומטר של כפרים ציוריים, כרמים הנטועים בשיפוע המדרון ו"נשפכים" לנהר, אותו מכנים המקומיים "נהר היין".
האקלים בלוקסמבורג נוח ויציב: הקיץ חמים, החורף קריר, וכמות בלתי מבוטלת של משקעים יורדת לאורך כל השנה. הפרשי הטמפרטורה בין היום והלילה גבוהים, נתון המאפשר הבשלה איטית של הענבים. בחלק הצפוני בו הנהר צר והמדרונות תלולים, האדמה מורכבת בעיקר מגיר, סיד וחלוקי נחל. מינראליות זו נותנת ליינות אופי אלגנטי, חד ואף פרחוני. בחלק הדרומי בו הנהר מתרחב, האדמה עשירה בחמר, הטמפרטורות הממוצעות גבוהות במקצת מהצפון, והיינות פירותיים, עגולים ובשלים.
הכירו את הזנים הלבנים: ריבנר, אוקסרווה ואלבלינג
דרך היין של לוקסמבורג
אורך: 42 קילומטר
שטח: 12,000 דונם
ייצוא: 9% מהייצור
גוף מפקח: מארק נשיונל
זנים שולטים: מולר תורגאו, ריזלינג
אוקסרוואה ופינו גרי
כ-93% מהכרמים נטועים בזנים לבנים, מהם מפיקים על-פי רוב יינות יבשים. מגוון הזנים רחב, ומקורם באלזאס ובחבל הריין. מזני הריבנר, האוקסרווה והאלבלינג מפיקים את היינות הקלילים והפשוטים ליום יום, ונעזרים בהם בממסכים לצרכים שונים. הריבנר הוא הנפוץ ביותר ומתאפיין ברעננות ובגוף קל, ואף שופע בשומות של תפוחים ירוקים. האוקסרווה טרופי ומלא, עם ניחוחות של מלון כתום, חבושים ודבשיות עדינה. האלבלינג הזכיר לי את האליגוטה בבורגון, מעין ענב נכחד המייצר יינות לא מספיק מוערכים, ומזוהה עם חומציות גבוהה, מינראליות, מליחות ובשומת של רימונים ושקדים ירוקים.
נפוצים מאוד גם זני הפינו גרי והפינו בלאן, מהם מפיקים יינות מורכבים ומלאים יותר. הגוורצטרמינר משמש להפקת יינות בציר מאוחר, “יינות קש" מענבים מיובשים, ויינות קרח. עושה רושם שהפינו נואר הופך אופנתי שם בתקופה האחרונה, ולאחר שנים רבות בהן היה סוס עבודה ביינות המבעבעים המסורתיים, החלו ייננים לייצר ממנו יין אדום המתיישן בחביות בַּרִיק חדשות. כל אלו נחבאים בצילו של המלך האמיתי, הריזלינג, אותו ענב אציל המכונה בפי המקומיים "המראַה לטרואר", וממנו מפיקים את היינות הגדולים של לוקסמבורג, הניחנים בפוטנציאל יישון ארוך טווח, ומהנים לאורך כל חיי המדף שלהם.
חשוב לציין, כי הריזלינג הגדל בלוקסמבורג, ובשאר מדינות אירופה, אינו הזן אמרלד ריזלינג הגדל בישראל. האמרלד הוא הכלאה של הריזלינג המקורי, משנת 1948, אך אין להשוותו לענב הריזלינג האירופאי, הגדל באקלים קריר הרבה יותר, ומעניק בשומות וטעמים שונים ואיכותיים הרבה יותר מהאמרלד ריזלינג המצוי ביינות העממיים בארץ.
הדוכסות המפקחת על ענביה
לוקסמבורג היא מדינה מערבית בה רמת החיים היא מהגבוהות בעולם. חוק וסדר לא פוסח על עולם היין, ועליו אחראי ארגון המארק נשיונל (Marque Nationale). פירוש המילה "חותם לאומי", וכך גם משמעותו. כל בקבוק זוכה לחותם ממלכתי על התווית, ומציין כי היין מופק כולו מענבים לוקסמבורגיים, ועומד בתקנים החקוקים בממלכה. התקנים של איכויות היין נקבעים על ידי ועדה מיוחדת שבוחנת את היינות בטעימה עיוורת – ואן דה גלאס (Vin de Glace), פרימייה קרו ו-גראן פרימייה קרו הם הסיווגים העיקריים בסדר חשיבות עולה, ובשונה מבצרפת, לא הכרם או היקב זוכים לסיווג - אלא היין עצמו, לאחר שעמד כמובן בתנאי הכורמות הדרושים, וקיבל ציון מתאים מפאנל השופטים בוועדה.
כיוון שהמסע שלי היה ספונטני, נבצרה ממני האופציה לתאם ביקורים ביקבים, אך החלטתי לנסות את מזלי, ולאחר התייעצות עם כורמים מקומיים חביבים, יצאתי לדרך עם רשימה של 12 יקבים מובחרים. להפתעתי, רובם קיבלו אותי בחמימות ובנדיבות, פתחו בפניי את שעריי היקב (לרוב הבית שלהם), וכך זכיתי לטעום יינות בתהליך, יינות מבוקבקים וגם יינות מתיישנים מאוסף הארכיון.
כ-2/3 מיבול הענבים שייך לקואופרטיב, וינס מוסל (vinsmoselle), המאגד בתוכו כורמים רבים מהכפרים הסמוכים ואחראי על רוב הכמות של היינות המיוצרים במדינה. מהתרשמותי הקצרה, לאו דווקא האיכותיים שבהם. על ה-1/3 הנותר חולשים כורמים המייצרים את היין בעצמם ובביתם, חלקם מלומדים וחלקם האחר למודי מסורת, ידע וניסיון של דורות רבים.
רשמי מסע מיקבים מרשימים
מהכפר אהן ((Domaine Clos Mon Vieux Moulin - ז'אן, אדם חייכן ומסביר פנים, הוא דור עשירי של עשיית יין, ובימים אלה מעביר את השרביט לבנו הבכור. לכבוד המאורע המרגש יצרו האב והבן את "יין 11 הדורות", אותו טעמתי כשנה מיום
הביקבוק. היין מיוצר מענבי ריזלינג מהשורות הטובות ביותר של המשפחה, בשתי חלקות שונות. יינותיו מתאפיינים באלגנטיות, ניקיון, מינראליות ואיזון נפלא, וחלון השתייה שלהם ארוך למדיי. על כך העידו בקבוקי ריזלינג ו-אוקסרווה מסוף שנות ה-90, שברוח נדיבותו פתח לכבודי הזקן. המחירים נמוכים עד כדי גיחוך, ועל היין היקר ביותר של היקב תקבלו עודף מ-12 יורו.
דומיין מטיס בסטיאן שבכפר רמיך (Domaine Mathis Bastian) - ביקב ציוד מודרני והוא אסתטי למדיי, ומרכז המבקרים הצנוע משקיף על הכרמים הצפופים והמטופחים. היינות מבושמים, אלגנטיים ומדוייקים, ומורגשת טביעת היד הנשית של הייננית אנוק, בתו של מטיס בסטיאן. מצטיין במיוחד הריזלינג 2007 מחלקת קורשלס (גראן פרימייה קרו), שבדיוק היה בשלב המעבר מצעירות רעננה ופרחונית, לאדמתיות ופטרוליות האופייניות לזן, ובהחלט הפתיע ברמת המורכבות והאורך שלו.
שונה בנוף היה יקב צפ דור (Cep d'Or), גם הוא ממוקם בכפר רמיך. הוקם בשנת 1995 על-ידי משפחה של כורמים, שנעזרה בשנים הראשונות ביינן מניו זילנד, וזאת בכדי לשבור את המסורת המאופקת, וליצור בידול עם יינות עוצמתיים וקומוניקטיביים. לא יכולתי להישאר אדיש לקרמנט (המבעבע המקומי), שהוגש לי בטעימה עיוורת. היין היה מינראלי והדרי עם רמיזות של אגוזים קלויים ואבק שריפה. תחילה האמנתי שמדובר בשרדונה, אך כשנחשף לבסוף הבקבוק, הופתעתי לגלות שמדובר ב-100% אלבלינג מבציר 2002, ובזכות עמוד השדרה החומצי שלו, הרגיש רענן מאוד והעלה חיוך על שפתיי.
בכפר וורמלדנג' (Wormeldange) נתקלתי ב-דומיין משפחת שומאכר – קווה פייר (Domaine Viticole Schumacher-Lethal - Cuvée Pierre). נפלתי עליהם באמצע הביקבוק, והם הציעו לי לחזור למחרת. הייתי קצת רעב וזללתי צהריים חטוף
במסעדה מקומית עממית, אבל משהו בי אמר לי להיות נודניק ולא לוותר לשומאכרים האלה. האמת, היה שווה. הם לא עמדו בפניי מבטי האכזבה שניכרו מפניי, והזמינו אותי להיכנס. תוך כדי פתיחת ברזי המיכלים של היינות, סיפר לי היינן החביב שבעוונותיי שכחתי את שמו, שמחר הוא מתחתן. וואו, טיימינג זה לא הצד החזק שלי... פה גם טעמתי לראשונה יין אדום בלוקסמבורג. עושה רושם שלפינו נואר המקומי קשה להתמודד עם חביות חדשות, אין בו את הבשומות והעוצמות שבבורגון, כיוון שהוא מעט ירקרק והיה חסר בו איזון. כמו כן, נטעם פינו נואר לבן, שעבר סחיטה בטרם תסיסה והותסס צלול. היין השלים תסיסה מאלולקטית בחבית צרפתית חדשה, בה אמור לבלות כ-9 חודשים. בהחלט יקב נועז, שנשען על מסורת של שבעה דורות, אך לא קופא על השמרים, ומנסה לחדש ולרגש.
המסע הסתיים בכפר שנגן הדרומי, ביקב קאב לגיל (Caves Legill). זהו יקב מסורתי שעושה יין כשישה דורות, וכיום עומד על נפח של 40,000 בקבוקים בשנה. כל הכרמים נמצאים בכפר שנגן, שבשל מיקומו בגבול עם צרפת וגרמניה, ידע הרבה מלחמות ומהפכות. היינות פירותיים ושמנוניים יחסית, ובשנים קרות שפטליזציה ותסיסה מאלולקטית הן לא מילות גנאי. בלט לטובה ריזלינג 2007 מחלקת מרקוזברג (גראן פרימייה קרו) שהיה פרחוני וקצת טרופי, אך הפגין רצינות ואיפוק, ולא תזיק לו שנה או שתיים בבקבוק.
ביציאה מהכפר ראיתי את שלט "מעבר הגבול" לצרפת, והנווטן סיפר לי ש-400 קילומטר זה כל מה שמפריד ביני לבין בורגון. הייתה זו שעת בין ערביים, וכיוון שהתחלתי את הסיפור בספונטניות, החלטתי להמשיך באותו קו. נחשו איפה סגרתי את הלילה?
דומיין קלו מון ויו מולין
