ניחוח מוזר, פקק שבוויכוח מתמיד, בקבוק – ועיתונאי יין
הניחוח המוזר
מתוך כתבה על "שערוריית ניחוח" בדרא"פ:
עיתונאי יין מוערך מאד בדרא"פ חשף כי יצרנים מקומיים הוסיפו תמציות ניחוח מלאכותיות לסוביניון בלאן! וואו! ה"הוכחה": איך אחרת ניתן להסביר שסוביניון בלאן מכרמים "חמים" נושא את הניחוחות העשבוניים הידועים?
האמנם? הנה תהיות אחדות לגבי הניחוחות עצמם ולגבי נושא הכתבה, קרי: רמאות / זיוף / חוסר הוגנות - מחק את המיותר. אפשרויות אחדות מני רבות יותר לקיומם של הבדלים משמעותיים בניחוחות של יינות מאותם זנים:
1. בחירת השמר להתססה
2. תהליך sur lee
3. שונות בתהליך הערבוב
4. שונות בסוג החבית
5. שימוש בתהליך מיקרו-חמצון
6. שימוש באוסמוזה הפוכה
7. ועוד ועוד...
לאמור: לא ניתן להתייחס לכל היינות כאילו נוצרו בדיוק על פי מפרטים זהים. המסקנה ברורה והיא לנגד אפנו ופינו כל עת שהננו טועמים יין: זה חלק חשוב ביופי של היין, שלא כל סוביניון בלאן זהה לאחרים ולא כל יין נעשה באופן זהה. אז על מה יצא קצפו של מי שכתב ופרסם מאמר כה בוטה? הוא לא האמין (אמונה, כן!) כי ניתן לקבל ניחוחות כאלה מכרמים של אזור חם... ומכאן גזר הטלת אשמה קשה על יצרנים דרום אפריקאים שלא נחשפו, כמובן. להמשך אנא המתינו ל"פשע" האחרון בכתבה זו.
הפקק שבוויכוח מתמיד
הויכוח והדיון על הפקק / הסגר האולטימטיבי לעתיד לבוא נמשך כל הזמן ועל כן לא אחזור לדוש בו. מעניין היה לקרוא על מפגש-דיון בהשתתפות מומחים אחדים וממנו בחרתי להביא את הנקודות הבאות:
1. המומחים מסתכנים בתחזית ל 10 שנים. האחד מתנבא שנשתמש במגוון של סגרים שכולם יתנו מענה טוב ליין שבבקבוק.
2. הפקק הסינטטי יעבור 3 דורות נוספים של פיתוח חומרים וישמש הרבה יותר מאשר היום.
3. חלק מהמשתתפים מעריכים את המשך השימוש בשעם בהיקף של 30% בלבד בעוד כעשור.
4. חלק אחר סבור כי השעם ייעלם והתחרות תהיה בין הסגר המוברג, הפקק הסינטטי והפקק הטכני (כולל תערובות המכילות שעם).
5. תעשיית השעם השקיעה כסף רב בייצור, תהליכים וטכנולוגיה על מנת לשרוד. הבעיה תהיה הצרכן – האם יעדיף נוחות ופשטות או ידבק במסורת, בשעם.
6. נתון חשוב יהיה האחידות. כל מוצר יהיה חייב בה, אחרת יינטש.
עבדכם הכותב מעריך כי השעם באיכות הגבוהה ימשיך וישמש ביינות הצמרת של העולם הישן. כמעט כל היתר ישתמשו בסגר מוברג באיכות אטימה גבוהה.
(איך אמר העיוור למת? נחיה ונראה...)
בקבוק הזכוכית ויתר המיכלים
הננו רואים כמויות גדולות של מיכלים שונים ואף משונים ליין. פחיות משקה רגילות מאלומיניום, קרטונים בגדלים שונים, בקבוקים פלסטיים בגדלים עד 2 ליטר – רשימה לא מלאה. האמנם המעבר מזכוכית הינו "פשע" נוסף – או מענה לצרכי הלקוח והענף? הנה דוגמא מייצגת והנימוקים ליישום.
PET. זהו החומר של בקבוקי המשקאות המוגזים למיניהם המוכרים לכל (Poly Ethylene Terephthalate, למי שרוצה להבין יותר). זהו חומר מצויין לנוזלים, עמיד לחדירת גזים, אלכוהול, שמן ועוד.
היתרונות:
1. עמידות טובה כנגד שבר
2. חסכון בנפח אחסון
3. יעילות טובה יותר בשינוע
והחסרונות:
1. חשש רציני בדבר העמידות לאורך זמן ביישון בבקבוק
2. חשש רציני לגבי תגובה כימית של היין והבקבוק לאורך זמן
3. תדמית שלילית בסיסית ל"יין בפלסטיק"
...ועיתונאי היין
נחזור לסיפור הניחוחות מדרום אפריקה. הנה תמצית של תגובות של עיתונאי יין למאמר ההוא:
1. השערורייה האמיתית היא הדרך שבה הגיבה העיתונות לסיפור הראשון
2. זו עיתונות עלובה לפרסם "עובדות" ללא בדיקה וללא פרטים
3. שמועות הופכות לעובדות
4. הסיפור מתחילתו הינו "non story" וטוב היה לולא פורסם
כמובן שהנושא האמיתי הינו היושרה של עיתונאי היין שרבים מדי מהם כותבים היום את מה שלדעתם הקוראים רוצים לראות, כלומר: מקריבים במודע את דעתם ועמדתם מול תפיסות ורצונות שגויים של קהל הקוראים.
האתגר של העיתונאי חייב להיות שמירה קפדנית על היושרה שלו, זו שמספיקה "נפילה" אחת על מנת לרסק אותה כליל. עד לדפוס חייב העיתונאי להעביר את ממצאיו ודעותיו במסננת עדינה העומדת בדרגה שהוא שואף שקוראיו יכירו בה, כזו שיסמכו עליה.
מובן, לכן, מדוע נקטל הסיפור על הניחוח המוזר שעלה באפו של העיתונאי ההוא.
סיכום קצר:
היות וכמעט כל המידע נמסר לציבור הרחב באמצעות העיתונאים, ראוי לכולנו – בוודאי לחובבי היין – לבדוק יותר ממקור אחד לפני שהננו פוסקים נחרצות על סמך כתבה אחת (נכון, גם זו!) אחרי הכל, גם לקורא חייבת להיות יושרה שאינה נופלת מזו של הכותב.
