תעשיית היין בארץ שעלתה כפורחת, תרבות יין עתיקת ימים ותוססת, בה הצריכה הממוצעת לנפש נעה בין 220 ל-260 ליטרים יין לנפש לשנה, נגדעה לפני כ-1400 שנים עם הכיבוש המוסלמי. התעשייה התחדשה רק באמצע המאה ה-19, עת השלטון הטורקי אולץ על ידי מעצמות אירופה להעניק זכויות לנתיניהן ביניהן ייצור היין. היקב המסחרי היהודי הראשון אשר נוסד בירושלים ב-1848 על-ידי משפחת שור (כיום ארבעה יקבים בבעלות אותה בני משפחה: יקבי ציון, ארזה, שור, הכורמים). לאחריהם יסדה משפחת טפרברג את יקב המשפחה (לשעבר יקבי אפרת).

עם התחדשות החקלאות הארץ נטעו כרמי גפן יין ונבנו יקבי מקוה ישראל (1872), יקבי ראשון לציון וזיכרון יעקב (1888-1892), רחובות (הגת 1904) ובפתח תקוה (פרידמן). הצריכה הממוצעת באותם ימים הייתה כ-3.5-4.0 ליטרים לנפש לשנה של יינות קידוש בעיקר. היינות היבשים, שיוצרו במידה מצומצמת יוצאו למזרח ומערב אירופה. כושר הייצור עלה עם גידול האוכלוסייה היהודית בארץ, אך הצריכה נותרה ברמתה ללא שינוי. עם קום המדינה גדלה האוכלוסיה בקצב מהיר והביאה להגדלת שטח כרמי היין ולייצור גדל הן בכמויות והן במספר היקבים (יקבי סטוק, רובין, תנובה פרידמן, אליעז, סגל ואחרים), אולם המהפך - שאת מהלכו כיום אנו גם רואים וגם חשים, החל כאשר השתנו העדפות צרכני היין וגישות היצרנים לסוגי היין ואיכויותיהם.

ראשית המהפך, בעליית יהודי גרמניה ומערב אירופה שהיו רגילים ליין שולחן, והמשכו בעת האצת התהליך בזכות ישראלים שחזרו ממסעות שליחות, לימודים, עבודה וטיולים בחו"ל, תוך שהם מביאים עימם חוויות מתרבויות יין אירופיות, ומודעות גדלה לשיפור הרכב המזון, רמת התזונה ואיכותה, ושמירה על "הבריאות" (תוך מעבר ממעמד של "ילד תנובה" לשובב זחוח דעת מיין נוגד כולסטרול). הציבור החל בביקוש גובר ליינות שולחן תחילה, העדפת יינות אדומים ולבסוף לחץ להעלאת האיכות. הלחץ בא ברובו לאחר שהחלה נהירה לסדנאות על יין והכרת היין, שצצו כפטריות במקביל לפריחה של אופנת "ערבי יין וגבינה".

התעשייה הגיבה במספר דרכים:

א. ראשית הוקמו יקבים חדשים: יקבי הגולן שנשבעו ל"איכות בלתי מתפשרת" ולאחריהם יקבי הברון, ברקן (מיזוג מספר יקבים קיימים והרחבתם), דלתון, צרעה ואחרים, ולאחריהם צצו ועלו, כזרעים לאחר הגשם, יקבי משפחה ויקבי בוטיק שכיום מספרם עולה על שלוש מאות.

מעט ממיטב יינות ישראלצילום: אילן לוי

ב. התעשייה נטשה את הציוד ומסורת הייצור שהיו ברובן על פי השיטות ומסורת הייצור הצרפתי / אירופאי, והכניסה את הציוד המודרני שהשוק מציע, בין אם על-פי המגמות הטכנולוגיות החדישות ביותר הן של ה"עולם החדש" ובין אם הוא פרי שכלולים וחידושים אירופאיים.
ג. התעשיה לא הצליחה למלא אחר קצב הביקוש ליינות אדומים, והיצרנים החלו מייבאים כמויות יין גדולות. בכך, יצרו בעיה קשה לעצמם, הביאו להטיית הקהל ליינות חו"ל, שהיו זולים יותר מהמקומיים, ואף שלא תמיד היו באיכות זהה.
ד. הורחבו שטחי הכרמים הנטועים בזני איכות בכלל, ובו בעת הומרו שטחי כרמים הנטועים בגרנאש, קריניאן, פרנץ' קולומבר, שנין בלאן ו-סמיון, ונטעו זנים כמו מרלו, קברנה סוביניון, סירה, שרדונה, וזנים אירופיים נוספים במידה מצומצמת.
ה. הון רב הושקע בהתאמת הזנים לתנאי הארץ, אך האיכויות הצפויות לא הושגו. ביינות אדומים, ביינות שרדונה ולאחרונה בסוביניון בלאן (עוף החול בין הלבנים) הושגו הישגי איכות מעוררי השתאות. יצוא יינות הולך ומתרחב.

כיום עם כניסתם להנבה של שטחי הנטיעה החדשים מחד, ומאידך סילוק המכסים וההטבות הישירות והסמויות לחקלאות הנגזרות מהסכמי הסחר הבין לאומי, יעמוד השוק הישראלי בפני היצע מקומי גדול מאד יחסית, יבוא זול יותר של יינות מחו"ל בעוד שהצריכה לנפש רק עלתה מכ-4.5 לכ-7.5 ליטרים לנפש לשנה. היצעי היין גדולים שיוצרו, עשויים להביא להפחתת מחירים, שתגלוש חלילה להתמוטטות התעשייה המקומית או חלקה, לנטישת כורמים מכרמי היין, או להקטנת היבוא. האפשרות הראשונה סבירה יותר. היבוא יתכן ויפחת, באם תשכיל התעשייה להשקיע את מירב יכולותיה ב:
א. ייצור יינות באיכות גבוהה, ואשר התמורה לאיכות או היחס מחיר-איכות, יהיו נמוכים משמעותית מאילו של יינות היבוא.
ב. הרחבת פעילות החינוך של הקהל במגמה להפוך את היין למוצר צריכה יומי העולה על כל שולחן כמרכיב חיוני לסעודה.
ג. הגדלת היצוא בכל דרך אפשרית.

עלינו לזכור, שכל הייצור לעיל, מדובר בשוק יין בעל כושר ייצור של כפר גדול באירופה, העומד אל מול אוקיינוס יין העומד לשוטפו.