היום השני למסע שלנו בבורדו הוא גם היום הראשון של סיורי היקבים ומסע הטעימות, ואין לשכוח שבסופו של דבר - בשביל הטעימות הרי הגענו עד לכאן. גם כדורי הברד שדפקו על חלון החדר במלון בשעות המוקדמות של הבוקר לא הסיטו אותנו מן המשימה החשובה ועוד לפני השעה 08:00, כבר התייצבנו בפתח המלון והתחלנו את היום. נסיעה של כשעה לאזור Pauillac זימנה לנו בדרך קשת יפהפיה אשר העלימה את הגשם להמשך היום.
מיד עם הכניסה לאזור היין, צדים את עיניך הכרמים הרבים, שנדמה שתופסים כל חלקת קרקע פנויה. תחילה הם מבצבצים בינות לבתים, אט אט הולכים ותופסים חלק ניכר יותר מהנוף, עד שלבסוף אתה רואה בעיקר כרמים, כאשר פה ושם נראים מתוכם בתי כפר או טירות (המכונות כאן בשם "שאטו"). למי שמורגל במראה הכרמים בישראל צפויות כמה הפתעות: ראשית, צפיפות הנטיעה יוצאת הדופן, שנועדה בעיקר על מנת לצמצם את כמות המים העומדת לרשות כל גפן, שהרי משקעים ממש לא חסרים כאן, הכל כדי להבטיח את ריכוז הפרי. דבר נוסף, הגפנים מעוצבות נמוך מאוד, עשרות בודדות של סנטימטרים בלבד מעל הקרקע, על מנת לאפשר קרבה לאדמת החצץ וכתוצאה מכך תוספת חום, הנוצרת מן הקרינה החוזרת. הצפיפות מצד אחד והנומך מצד שני, מחייבים עיבוד מורכב מאוד.
שאטו מוטון רוטשילד
יקב ראשון, ואנחנו מתחילים את יום היקבים בגדול: שאטו מוטון רוטשילד! היקב בבעלות הצד הבריטי של משפחת הבנקאים המפורסמת, צורף רק בשנת 1973 לדרגת הפרמייר גרנד קרו קלאסה (דרגת הסיווג העליונה של בורדו משנת 1855). למרות שלמוטון רוטשילד אין טירה משלו, שכן בני המשפחה מעולם לא התגוררו כאן, כל אתר ונקודה בהם סיירנו שידרו עושר ויוקרה: החל ממיכלי התסיסה המרשימים, דרך אולם החביות, החשיבה וההקפדה על הפרטים הקטנים, יצירות האמנות המופיעות על תוויות היקב ויצירות אחרות ומרשימות לא פחות השוכנות באוסף המשפחתי שבמוזיאון היקב (אשר מעטים בלבד מורשים לבקר בו), ועד כמובן למחירי בקבוקי היין המוצגים במרכז המבקרים. הגיל הממוצע של גפני היקב – 45 שנה, כאשר אחת החלקות ניטעה עוד בשנת 1900!
ביקב מוטון רוטשילד אנחנו זוכים לטעימה ייחודית של יינות מבציר 2016 המשובח, המצויים עדיין בהכנה וטרם בוקבקו ויצאו לשוק. שניים מיינות יקבים נוספים שבבעלות המשפחה השוכנים ממש בסמוך ויין מוטון רוטשילד אחד נפלא, יין הדגל של היקב, שלמרות גילו הצעיר (למעשה מדובר עדיין בעובר) נתן תחושה של מוכן עוד מעט ושהשאיר סיומת נהדרת בפה שנמשכה עוד דקות ארוכות לאחר שהסיור ביקב כבר הסתיים.
שאטו מרגו
אחרי פתיחה שכזו עולה תהייה באוטובוס האם לא התחלנו גבוה מדי? אולם מהר מאוד יתברר לנו שלא היה כל מקום לדאגה. כידוע, אין זה בריא לשתות על בטן ריקה ועל כן בדרך ליקב הבא אנחנו עוצרים לארוחת צהריים במסעדת פועלים (על פי סיווג בורדו כמובן), בקרבת הנהר. סעודה קלה מלווה בקראף יין הבית, לבן ואדום, נעימים מאוד לשתייה, ואנחנו בדרכנו לשאטו מארגו, עוד אחד מחמשת הכוכבים של דרגת הסיווג העליונה.
מוזיאון אמנות משפחתי אמנם אין במרגו, אבל יש גם יש טירה מרשימה שנבנתה בשנת 1915. היקב אגב הינו בבעלות צרפתייה ממוצא יווני הנשואה לישראלי לשעבר, כך שאנחנו מרגישים כאן כמעט כמו בבית. שטחי האחוזה עצומים והכרמים מכסים מעט פחות ממחצית השטח. לצד הדקדוק בפרטים וההשקעה, בולטת כאן בעיקר החתירה לחדשנות, תוך ניסיון לשמר מסורות של ייצור היין בבורדו. כחלק ממסורת בת למעלה ממאתיים שנה, היקב מרכיב בעצמו חלק מחביות עץ האלון שהוא צורך ליישון היין. כאן אנחנו טועמים שני יינות ואם במוטון רוטשילד טעמנו יינות בהכנה, כאן כבר דובר ביינות מתיישנים: היין השני של היקב: Pavillion Rouge מבציר 2009 ויין הדגל שאטו מרגו מבציר 2007. חוויה של ממש.
חדר החביות בשאטו מרגו
משהו שונה לחלוטין ציפה לנו ב- Château Pontet-Canet. היקב משתייך אמנם רק לדרגה החמישית בסיווג המפורסם של 1855, אבל כיום נחשב לאחד היקבים המוערכים בבורדו וגם, זהו היחיד מבין היקבים המדורגים, המייצר יין על פי הדוקטרינה הביו-דינמית. המשמעות, בין היתר - סוסים רתומים לכרכרות מיוחדות מתוצרת מקומית המחליפים בכרמים את הטרקטורים, קרני שור ממולאות בזבל אורגני והפתעות נוספות, הנקברות בגומות באדמה, הימנעות מוחלטת משימוש במכללי מתכת וגם יישון חלק מן היין במכלי בטון שעוצבו על ידי היקב במיוחד, כאשר ביציקת הבטון שולבו דוגמאות גרוסות מאדמות האחוזה. הביקור זימן לנו גם שיחה מרתקת ובלתי צפויה לחלוטין עם מנהל האחוזה (יינן ראשי), מיסייה Jean-Michel Comme, על הפילוסופיה הביו דינמית, התחממות גלובלית, שימוש בעץ, הקשר בין רעידות אדמה ומצג כוכבי הלכת ועוד. את הביקור סיימנו בחדר הטעימות הפונה לכרמים, עם טעימת יין הדגל של היקב מבציר 2012, הבציר הראשון שבו נעשה שימוש במיכלי הבטון הייחודיים.
Château Pontet-Canet
בחזרה למלון למנוחה קצרצרה ואז לקינוח יום של טעימות – לא יכול להיות סיום טוב יותר מאשר ארוחת טעימות במסעדת Milles, מומלצת מישלן. על הרכבן יוצא הדופן של המנות המדהימות נתקשה לחזור כאן, בייחוד לאחר יום וערב עמוסי יין, אבל אי אפשר מבלי להזכיר את זקן התיש הסגול (יש שורש כזה, תבדקו בויקפדיה) ואת גלידת הלחם, שהיתה אחד ממרכיבי מנת הקינוח. גם במשימה זו עמדנו בכבוד ובגבורה וממש כמו ביום האתמול, את הדרך בחזרה למלון עשינו כבר במוניות, עייפים מאוד ממסע היום, אך ללא ספק – שבעים ומרוצים.
לכתבה הראשונה: בורדו יומן מסע לחצו כאן
