לוגם ביקורתי, שסוקר את תפריטי היין המתפתחים במסעדות ובברי היין, יכול לפעמים להתמלא התפעלות וגאווה על מה שיש בהם. באותה מידה, הוא יכול להתמלא כעס ועלבון על מה שאין בהם. ובניגוד למה שיחשבו עכשיו כמה מסעדנים יומרניים – הכוונה אינה לרף העליון, אלא דווקא לרף התחתון.

זיו לנצ'נר

היצע יינות עשיר, ככל היצע בכל תחום, מתחיל מלמטה ולא מלמעלה. במקרה שלנו, הוא מתחיל באפשרות סבירה, רצוי מגוונת, ללוות ארוחה, או סתם ישיבה על הבר, ביין חביב ולא יקר. כל בית אוכל וכל בית יין בעולם, שמכבד את עצמו ואת לקוחותיו, מבין את זה, ומגיש גם מבחר קטן של יינות באיכות המניחה את הדעת ובמחירים השווים לכל נפש. אפילו היא נפש קמצנית. בישראל, למרבה הצער, חושב ופועל כך רק חלק מהענף. במקרים רבים, דווקא אצל אלה המתגאים ב"מבחר גדול של יינות בכוסות", מתחיל התמחור המטורף ב-40 שקל לכוס.

אין שום סיבה – הגיונית, גסטרונומית, עסקית, או צרכנית – שלקוח לא יוכל לבחור לעצמו יין אדום, לבן, או סמוק, גם בהשקעה של, בואו נאמר, 25 שקל לכוס ו-75 שקל לבקבוק. קיימים מספיק יינות אותם ניתן להגיש בתעריפים כאלה, בלי שהעסק יקרוס כלכלית. אולי אפילו להיפך.

הסיבה היחידה למצב השכיח במקומותינו היא שילוב מטופש של חמדנות ונפיחות, שבסופו של דבר יורה לכולם ברגל: למסעדן, ללוגם וגם ליין עצמו. ואולי מקור הבעיה הוא באי-הבנה סמנטית: המושג "יין הבית" נועד להקל על הלקוח, לא לסדר את חשבון הבנק של בעל הבית.