עידן עוז סייר בתערוכת Beers 2011, וחזר עם הרבה מסקנות על תעשיית הבירה הישראלית
יין ובירה - מצא את ההבדלים במהלך שבוע שעבר, שמתי פעמי אל עבר היכל נוקיה שבתל אביב, לחגוג את חגיגת בירה ישראלית תערוכת Beers 2011. זה פשוט כיף לראות עשרות מבשלות בוטיק ומבשלות מסחריות מציגות את מרכולתן לקהל הצמא. צמא לידע, צמא לסיפור וצמא לטעם כמובן. טעם מרענן טעם חדש, טעם שעוד לא טעמתי. אדם שעמד לידי באחת מהדוכנים, תמצת את הנושא כששאל: "...ומה מייחד אתכם?", וזה בדיוק הזמן לפנות פנייה ישירה ליצרני הבירות, והמבשלות בארץ: על מנת לעשות בירה טובה לא צריך להמציא את הגלגל, אין צורך להמציא מתכונים הזויים, שדורשים תבלינים מסתוריים והזויים עוד יותר, כל זאת על מנת לרגש את בלוטות הטעם שלנו. עשיית בירה הינה אומנות וככזו, תביעת האצבע של האומן, נכרת יותר מכל באיכות הביצוע ובתוצאה הסופית.
בהיכרותי את תחום היין (ויש קווים דומים), אני מזהה את אבולוציית התפתחות אופנת אלכוהול חדשה - כזו היא תרבות הבירה. יש צורך מצד היצרנים להרים את החזה, לרצות לבלוט ולחפש את השוני והייחוד. כאמור לא כולם מצוינים, לכן להיות טוב, משמע להיות מיוחד. רוב הבירות שפגשתי בהיכל, היו בסגנון 'אייל'. סגנון רחב אמנם, ולכן בעל מאפיינים דומים בין הבירות השונות. רציתי לפגוש, יותר בירות 'לאגר'המתאימות לאקלים הישראלי, לפחות לדעתי.כך למשל, גם יצרני היין בארץ. חלק מיקבי הבוטיק של שנות האלפיים, חטאו בחטא היוהרה והלכו בדרך היינות הכבדים וההדוניסטים. עולם חדש כזה, קברנה סוביניון ארגנטינאי / שיראז אוסטרלי כזה, אם תרצו. גם הם, העמיסו פרי בשל ומתוק ובעיקר עץ למכביר ויצרו יינות אשר נתפסים כמתחנפים בהתחלה וממשיכים כבריונים מגודלים, אשר לטעמי, יותר מפריעים לאוכל מאשר מתאימים לו.
טעמתי ואהבתי, מבשלת רונן וה"כהה המרושעת" שלהם. אייל כהה ארומאטי מאוד, מרירות בולטת אך לא מדי. הבירה דבשית במידה, סמיכה במידה ובעיקר מאוזנת ומורכבת. גם ה"דאבל בוק" של מבשלת בזלת הייתה ראויה לציון. לאגר כהה, גוף מלא, מאוד מדויקת מבחינת המרירות והמתיקות שבה. בירה נוספת הייתה הפילזנר הקלאסית של באדוויזר בודוואר, קלילות יחסית בפה, ללא בשומות וטעמים חיצוניים מלבד הכשות, הלתת והשמרים והכול באיזון מופלא.
