יקב מכמורת

תדמיתם של יקבים בעיני הציבור הרחב נוטה למשהו יוקרתי ובלתי נגיש. יקר לעשות יין ועשייתו כרוכה בתהליך ארוך, נכון. אבל לא תמיד הכל חייב להיות יוקרתי. יקבים רבים עושים מאמצים (מאוד לא מספקים בעיני) להסביר לציבור בישראל שיין זה משקה שאינו מורם מעם. אחרים, דווקא מקצינים אותו לדרגת משקה אלים כמעט. האם יצליחו אי פעם להנגיש אותו לציבור הרחב בישראל? אני לא בטוח כמה שנים עוד יש לי כדי לזכות ולראות את זה.

אבל מה לעשות שהיוקרה אינה תמיד הסיבה בגללה מישהו רוצה להקים יקב? הייתי מורגל בכך שחובבי יין שרוצים להקים יקבים בדרך כלל עושים זאת בשנותיהם המאוחרות יותר, נאמר לקראת פרישה לפנסיה או לאחר מכן, או כאשר מדובר באנשים עם הון עצמי מכובד וגם אז בגילאים מאוחרים יחסית, או שמדובר בדור המשך ליקבים קיימים. אלא שאז, מצאתי מספר מצומצם אמנם אך מסקרן, של אנשים בסביבות גיל ה 30 שהקימו יקבים בסדר גודל קטן מאוד, הנע בין 200 ל 4,000 בקבוקים ושאלתי את עצמי למה ואיך הם עשו את זה? שוחחתי עם שלושה מהם:

דניאל פיין מיקב מכמורת, אייל ויוחאי מיקב רוזה ושיר בקר מיקב זעיר המצוי בנטף, לכולם זהו אינו העיסוק העיקרי, אלא אהבה שהתפתחה ממקומות שונים. גם טעמתי את היינות של יקבי מכמורת ורוזה ואני חייב לציין שיש על מה לדבר. שווה לבקר אותם או לקנות מהם יינות שונים שהם עושים כי זה פשוט עושה להם טוב, והמפגש איתם ועם יינותיהם יעשה גם לכם טוב.

דניאל פיין, בן 30 – יקב מכמורת

יקב מכמורת

דניאל נולד ומתגורר במכמורת, סטודנט בוינגייט לחינוך גופני במגמה ימית. למד במכללת אוהלו שנתיים 2012-2014 ובמכללת רמת גן במשך שנה קודם לכן. נגיעתו הראשונה בעולם היין הייתה בקורס ברמת גן. למרות זאת, יין נוכח במשפחה מאז ומתמיד. אצל סבו השוויצרי הייתה המשפחה שותה יינות בורדו מתיישנים. לסבו היה כרם פרטי בשוויץ ממנו הכינו עבורו יין עם תווית משלו. אולם עיקר עיסוקו היה הקמת יקב קואופרטיבי עבור חברת מסחר גדולה. מכאן עיסוקו בסחר יין, רכישת כרמים ועוד.

דניאל התאהב בעשיית יין הן במהלך לימודיו והן במהלך עבודתו ביקב ויתקין משך שלוש שנים. "תמיד ידעתי שבסופו של דבר יהיה לי יקב קטן משלי, בלי בוסים, אני מחליט מה אני עושה ואיך. מבחינתי זה עדיין שלב התחביב". בשנת 2018 היו לדניאל כ 4,000 בקבוקי יין, אולם בשנה הבאה יהיו פחות. הממוצע הוא 1,500-2,000 בקבוקים בשנה. היות ומחצית היין נשתה על ידי משפחה וחברים, זה לא ממש מתפתח לכדי עסק. לשם כך הוא רוצה לגדול מעט ולייצר הכנסה קטנה. "כשאתה עושה כמות קטנה אז נורא קשה לבחור זנים כי אי אפשר לעשות הרבה, אני רוצה למלא חביות ולא לעבוד בדימיז'אן. כל חבית זה 400 ק"ג ובסופו של דבר בא לי 100 זנים".

בעתיד, לאחר שיתנסה עם הזנים השונים הנגישים עבורו, ינסה כיוון ברור יותר. אחד היינות שהוא מתמיד לעשות הוא מזן הענבים קברנה פרנק אותו הוא קונה מכרם אורגני בצבעון. מעבר לכך, הוא עושה בעיקר יינות אדומים למרות שהכין בשנת 2016 יין לבן, בלנד של סוביניון בלאן ופרנץ' קולומברד, אולי גם השנה, אולי יהיה גם רוזה. מי יודע... מבחינה כלכלית זה לא פשוט.

התוויות: את התוויות הנהדרות של יקב מכמורת עיצבה חברה בשם דנה לוי ויש להן זיקה מאוד חזקה לדניאל ולחייו האישיים. על התווית הראשונה למשל משנת 2013 מתנוססים הרכב הראשון שלו, גלשנים שהם יחד עם הים תחביב מאוד משמעותי בחייו, עיזים שכבר אינן בחיים מהדיר של אחותו השוכן בסמוך ליקב. על תווית יין קברנה פרנק למשל, שנקרא קפטן פרנק, מצוירת יאכטה שנחשבת קלאסיקה בעולם הימי.

איפה קונים? ביקב במכמורת בתיאום מראש. אם יהיה לו כח הוא יענה להודעה שלכם, אם לא תצטרכו לשוט אליו.

(קישור לדף פייסבוק https://www.facebook.com/michmoretwinery/)

אייל בן 36 ויוחאי בן 35 – יקב רוזה

יקב רוזה

אייל ויוחאי ירושלמים. אייל רווק ודוקטורנט למדעי המח באונ' העברית ויוחאי נשוי +1, מתעסק "ברמה מסוימת" בחקלאות. איש מהם לא חונך על ברכי אהבת היין, למרות שבארוחות פה ושם היה יין, לא כזה שמדברים עליו, כזה ששותים אותו. יוחאי שגדל במושב טל שחר, הכיר את התחום מעט יותר בזכות קרבתו לבי"ס ליין שורק ששכן פעם במושב.

יוחאי מספר שכבר ב 2004 ניסה לעשות יין, בלי ידע, לקח ענבים, דרך ברגליים, חיכה קצת, שתה וירק את הכל. מאז 2003 חשב לעשות קורס יין בשורק אבל רק ב 2012 הרעיון יצא לפועל יחד עם חברו מזה 12 שנים אייל, שעבורו היה זה אך נכון שאהבת יין תתפתח גם ללימוד עשיית יין.

הם מספרים שהם החלו מקורס דימיז'אנים ועשו יין בדירתם המשותפת דאז בשכונת נחלאות. בשנת 2014 עברו ליקב במושב טל שחר, בחצר בית הוריו של יוחאי. זה היה גם הבציר הגדול ביותר שלהם בו ייצרו שש חביות יין.

אחד הדברים שחסר להם, הגם שהם רואים בו יתרון, הוא קונסיסטנטיות בתחום הכרם. כיום הם משתמשים בענבי מרלו מכרם במטע אליו הם חוזרים מ 2013. בשנתיים האחרונות החלו להשתמש בענבים מחוות טל, ומבנימינה היו להם ענבים בשנים 2013, 2016. "חוץ מהכרם במטע עוד לא מצאנו משהו קבוע עם חזון לטווח ארוך. אולי ניטע כרם בטווח הארוך".

הם מייצרים סה"כ כ 2,000 בקבוקים בשנה. אדום ורוזה. ואת התוויות ציירה עבורם אודליה ליפשיץ. הם משתדלים שלא להתערב בתהליכי התסיסה של היין ונותנים לו לעשות את שלו יחד עם הנתונים מהסביבה. האמת? יש להם יינות שונים מאוד מהמקובל, בייחוד יינות הרוזה שלהם.

יש גם סנטימנטליות: היקב נקרא רוזה ע"ש סבתא רבא של יוחאי וע"ש סבתא של אייל. לטענתם למעט בפורטוגל, אין עוד יקב בשם זה בעולם. ויש גם צניעות: אין להם תוכניות סדורות לעתיד. הם צריכים לדבריהם כמה שנים להתעסק וללמוד איך מכינים יין ורק אחרי כן להמשיך. אייל התלבט בשלב מסוים אם להמשיך לפוסט דוקטורט בחו"ל או לעזוב וללמוד ייננות, אבל מדעי המח ניצחו בשלב זה ואילו יוחאי חושב על לימודי חקלאות ביו-דינאמית אבל לא בשלב זה.

איפה קונים? אצל יוחאי (052-3969777) או אייל (054-4392500) וביריד היקבים הביתיים השנתי בשורק.

(קישור לדף הפייסבוק https://www.facebook.com/Rosa-Winery-224311051054193/)

שיר בקר, בן 33 – יקב זעיר במושב נטף

שיר הוא מסעדן, בוגר בי"ס "בישולים" וברשותו מספר מסעדות תחת השם "פסטה בסטה". כל חייו הם אוכל כתחביב וכמקצוע. את היין הכיר שיר באמצעות אהבתו לאוכל והפך לחובב שגם מפרגן מאוד לתעשייה בישראל, "במדינה הקטנה שלנו עושים עבודה מאוד מרשימה, מהגדולים ועד לקטנים, יינות נהדרים".

לשיר יש חבר שותף בשם מיכאל, שניהם מהיישוב נטף. מיכאל הוא חקלאי שעבד בכרמים של יקב קסטל כ 3 שנים. שניהם אוהבי יין, פנו בשנת 2015 ללימודים בבי"ס ליין שורק, לא כדי להפוך את זה למקצוע, אבל להקנות לעצמם יותר ידע.

לאחר הקורס בשורק נולדו הן לשיר והן למיכאל בכוריהם וכתוצאה יינותיהם הראשונים קיבלו את שמות הילדים על תווית מאולתרת שחברים הכינו. הסיפור האישי שלהם מתחבר לרומנטיקה של בקבוקי היין שלהם.

כיום הם מייצרים יחד סה"כ 200 בקבוקים בשנה לתצרוכת עצמית, חברים ומשפחה. בשנה החולפת למשל הם הכינו יין מענבי קברנה סוביניון ממצפה רמון וענבי סירה מספסופה. "כשיש לך יקב בסדר גודל קטן כל כך, לא קל לקנות ענבים באופן עצמאי ממגדלים באזור ירושלים". את היין הם מכינים במחסן מתחת למדרגות אחד הבתים ומתמקדים ביין אדום ובאמצעים הקיימים. הם משתמשים בדימיז'אנים עם קצת שבבי עץ אבל הם מדברים על רכישת חבית עץ אלון. זה יהיה השלב הבא מבחינתם ובכך יגדילו גם במעט את התוצרת. יחד עם זאת, אומר שיר, שהוא אינו רואה עתיד שבו הם יהפכו את התחביב לעסק מסחרי. "שנינו מאוד נהנים מזה, זה מחבר את המשפחות וזה סובב ארוחות וחברויות".

איפה קונים? אי אפשר לקנות.

שלוש הדוגמאות הללו, בהחלט מראות משהו יוצא דופן. אנשים בסביבות גיל 30 שהתאהבו ביין בגלל עיסוק, בגלל משפחה או בגלל טעימות פה ושם, אנשים שהחליטו שכיף להם לשתות יין אבל כיף לא פחות לייצר, גם אם לתצרוכת עצמית. דניאל למשל מספר שהחברים שלו מתלהבים מאוד מיין, עוזרים בבציר ושותים את התוצרת. שיר טוען שגם האוכלוסייה המבוגרת יותר שעושה היום קורסים בתחום היין, רובה לא הגיעה מבתים בהם שתו יין למעט בזמן קידוש או חגים. זוהי תרבות שמתפתחת. זהו אכן סממן חיובי לכך שיין חודר אט אט לתרבות שלנו.

הגם אם אינם מתכוונים לכך, אין ספק כי דניאל, אייל, יוחאי, שיר ומיכאל מצליחים להרחיב את מעגל האנשים שמנסים לשתות יין, טועמים ואולי אפילו מתאהבים במשקה. זאת כיוון שהיצירה הצנועה שלהם, והסקרנות המגולמת בה, נובעות מרצונם לבטא את אהבת היין שעל ליבם ולהעביר את התחושה הזו הלאה.