שמע, כך אמר לי ידיד וותיק. זוכר את מוישה, שעבר למושב בצפון? אז עכשיו ממש הוא השיק יין חדש ונתן לי 2 בקבוקים. הנה אחד מהם, אתה הרי חובב יין וחובב אותו. תגיד לי כשתטעם, לי הוא היה מצויין. נו, חברים, לא נטעם? כמקדם בטחון קבוע שלי נחלץ הפקק ליד הכיור... האמת, שלב המזיגה לא בישר טובות, צבע מוזר משהו ובכל אופן לא של יין משום סוג. אבל חברים... מבחן העין והריח ממש לא נזקק לטופס ה OIV ותמך באופן נחרץ במראה היין שנמזג 5 שניות קודם לכן. אבל, חברים... אז טעמתי ננו-מיליליטר – ולא התרחקתי מהכיור האומלל שנאלץ לגמוע את תכולת הבקבוק.
אני מעריך מאד כל מי שמגשים שאיפה ורצון ותשוקה אמיתיים על מנת להכין יין, באמת. אלא שמקרים רבים הוכיחו לי שמוכרחים להיות אצלו שני מרכיבים חיוניים נוספים: רצינות וצניעות. הרצינות מחייבת להתעמק ולהקפיד בציוד, בתהליך, בבדיקות וכו'. להקפיד! הצניעות שהיא תכונה מולדת, מחייבת את מי שהוא כזה להימנע מבומבסטיות בכל דבר, או כמו שאומרים בהכללה לא להשוויץ. נו, במשך השנים זכיתי לדגום כמה וכמה שאינם עונים על התיאור הזה וכיורי זכה גם הוא... במקרים אחרים הרוויחו עציצי הפילדנדרון הגדולים שהגמעתי ביינות ההם, "הכי טובים" כפי שהתפארו בפני המארחים.
אז הנה, עבור הקוראים הנאמנים של איש הענבים, צרור של טעויות, שגיאות ועצות "אל תעשה" כפי שליקטתי במשך השנים ומכאלה שכתבו על כך במחוזות זרים. הכותרת הכוללת שאני נותן היא, "גם לאילתור יש גבול ברור".
1. ציוד אלמנטרי – מדוע לרכוש כשאפשר לרוץ בכל פעם ולהשתמש בציוד במקום אחר? חומציות? סוכר? השוגה הגאה והחביב מוותר על בדיקות ומדידות כשם שהוא מוותר על סוג וחומר המיכלים שלו.
2. התהליך – נאלתר "קצת", נו לא ירגישו. הרי עיגול פינות הוא חלק בלתי נפרד מהחפיף הכללי, לא? "בטח כולם עושים ככה". ואולי לא? זמנים בתהליכים? בערך זה מספיק טוב; טמפרטורות? עכשיו אשקיע? באמת!
3. נקיון – בסדר, מים וסבון, לא צריך להגזים עם מה שאמרו לי בקורס ההוא – בקטריולוגי-שמקטריולוגי. אם זה טוב לי זה טוב לכולם.
4. איכות המים – נו, השתגעתם? אז המים קשים, אני יודע את זה מהקומקום, אבל טעימים. מספיק טובים לי – מספיק טובים ליין.
5. יצא קצת מיימי היין הזה – לא נורא, לחשו לי שאוסיף קצת חומר מסמיך, נדמה לי גליצרין ויהיה יופי.
6. הצבע לא משהו – גם לזה אמרו לי שיש איזה טיפות-קסם אז למה שלא אשתמש?
ביום שמש אחד "יצא לי" כמו שאומרים ללוות חבר לשכן שלו שעושה יין. שבת של השקה, כמובן. במקום נראתה השקעה נאה באביזרים טקטיים – שקיות מודפסות, תוויות אמנותיות, קרטונים יפים. והיכן אתה עושה את היין, שאלתי. בא אראה לך, ענה. צעדנו אל מתחת לעמודי הבית, שם שכנו להם כמה דימיג'אנים וחביות. בקצרה, לשאלותי קיבלתי כמעט את כל התשובות בסעיפים 1 עד 6 הנ"ל... לא, לא רכשתי יין על אף הייחוס של חבר-של-חבר, כי גם לאילתור יש גבול ברור, לפחות אצלי.