שאטו הו-באטאיי עלה 136 שקל לבקבוק במכירה העתידית של יינות בציר 2000. לא זכורים לי הרבה יינות שנותנים כזו תמורה למחיר. פשוט לא ייאמן. מה לי ולמכירות עתידיות של בציר 2000 בבורדו, שהתרחשו, פחות או יותר, בזמן שאני שיננתי את דרשת הבר-מצווה שלי? החודש התמזל מזלי והוזמנתי לסבב מספר 2 של טעימת יינות בורדו מבציר 2000 המופלא. עוד טעימה של "פעם בחיים", בערך חצי שנה אחרי המפגש הקודם. עד שהגיע המארגו 2000 וסתם לכולנו את הפה הספקנו לקשקש הרבה אודות השינויים הדרסטיים באופי האזור ובמיוחד נסובה השיחה סביב המחירים המרקיעים שחקים, בבורדו ובכלל. אני, בתור מי שנשא בתואר המפוקפק "צעיר הטועמים" שבשולחן, הייתי בהלם מהמחירים בהם היה אפשר פעם לקנות יין "גדול". ערכו של הו-באטאיי עלה פלאים. השמות שנזרקו לאוויר: בורגון, פיימונטה, ריוחה, טוסקנה, והמחירים המגוחכים (יחסית, יחסית), בהם היינות נקנו גרמו לי ממש להצטער שלא נולדתי איזה 20 שנה קודם. הייתי מוכן, באותו הערב, לחתום על כרס, מפרצים והתחלה של שערות באוזניים, בשביל ההזדמנות לקנות את היינות המופלאים האלו במחירים של לפני עשרים שנה.

שאטו הו-באטיי

כשהצד הפולני שלי כנראה התחיל לקטר יותר מדי, נתן בי זקן השבט מבט אלכסוני והפטיר לעברי "על מה אתה מדבר?! אתם שותים ה-ר-ב-ה יותר טוב מאיתנו. אנחנו, על כל ברונלו ראוי אחד ירקנו בערך עשרה יינות מחורבנים". וואלה, הבנאדם צודק. היום, הרמה הכללית של היינות הרבה יותר טובה, על זה אין ספק. כמעט כל דבר שאנחנו שותים היום, הוא ראוי ומכובד. כבר לא צריך לחפש בנרות כדי למצוא יין טוב בבורגון. מצד אחר, הרבה דברים הופכים יותר ויותר דומים אחד לשני, ובכלל, איפה חדוות הגילוי? איפה היינות השונים, המרגשים, המפתיעים? "הדור הצעיר" שותה טוב, ושותה הרבה, אבל מתרגש מעט. בעיקר חסרה לרבים מאיתנו הסקרנות ויצר ההרפתקנות. היינות הגדולים 'בורחים' לנו מזרחה. אז נכון, שתיתי לא מעט יינות מצויינים מריוחה. אבל שום יין מריוחה לא התקרב לארטדי אל פיסון 1996 ששתיתי לא מזמן; עוד יין שעד לפני כמה שנים עוד היה אפשר לקבל עבורו עודף מ-600, וכעת בציר 2007 נמכר תמורת 1,700 שקל.

זה מה שאני מכנה "פרדוקס הדור הצעיר". מצד אחד אנחנו שותים הרבה יינות טובים (וכן, אני יודע שגם אתם לא שתיתם לאפיט ו-מוטון כשהייתם בני 26), מצד שני אזורים מסויימים, יצרנים ספציפיים וחלקות מסויימות פשוט הופכים לוירטואלים עבורנו. והיינות ה"גדולים" שעוד יוצא לנו לשתות, הודות לטוב ליבם של זקני השבט. מה יהיה על הדור שיבוא אחרינו? אני מקווה שהוא לא בונה עלינו שנדאג שיהיה לו מה לשתות.

מצד שני יש כאן "צד שני" די גדול. המצב הזה מכריח את החרוצים שבינינו לצאת ולתור אחר אזורים אחרים, ולא להתקבע כשתייני B שמרנים (=Bורדו, Bורגון, Bרולו, Bרונלו. גם Bארוסה, אם מתעקשים). כך, למשל, אפשר למצוא יינות מרגשים ומפתיעים בדרום צרפת, או למלא את המקרר בריזלינגים מגרמניה במקום שרדונה מבורגון. עוד לא דיברנו על החגיגה של שמפניה מגדלים. או קליפורניה, או ניו זילנד, שכרגע על אף שההיצע בארץ דל למדי, אפשר למצוא פנינה או שתיים. עכשיו השאלה היא האם האזורים האלו יישארו "שלנו" וישמרו על מחירים שפויים (יחסית, יחסית), או שגם שם המחירים ישתוללו ועוד עשרים שנה אמצא עצמי יושב עם חברים ואומר "אחחח, זוכרים איך פעם היינו שותים ל'הוריזון ב-250 שקל?"

בינתיים, מה שבטוח, אם עושים עקומה של היחס בין הגיל למספר ואיכות היינות ששתיתי, אני מבין שאין לי הרבה זכות להתלונן. אפילו הפולניות הזורמות בעורקיי לא תוכל לערער זאת. הייתה לנו גם טעימה של בורדו בציר 2000, משם הרי הכל התחיל. הכוכבים של הערב היו: הו-באטאיי שהוזכר, שהיה טקסטבוק לאיזון והרמוניה. לינץ' באז' שמטעימה לטעימה הופך להיות אצלי אחד היקבים האהובים באזור, עם איפוק שובה לב, מוטון-רוטשילד היה יין גדול ומרשים, אבל עוד חודש כבר אשכח ממנו. פאלמר היה יין מחוספס ועמוק שבקלות היה יכול להיות כוכב, אם בכוס לידו לא היה שאטו מארגו. המארגו עצמו, אתם שואלים? תשתדלו לא למות לפני שאתם טועמים יין כזה.