בורדו היא העיר השנייה בגודלה בצרפת (קמ"ר כולל הפריפריה), אוכלוסיית העיר מונה 231,844 תושבים וכולל הפריפריה 935,000 היא השביעית במספר תושביה. מלבד העיסוק ביין, היא נחשבת גם למרכז של מסחר, תעשייה ועסקים. שבט קלטי שהגיע לאזור מצפון צרפת הקים אותה במאה השלישית לפני הספירה, ולאחר מכן השתלטו עליה הרומאים. המרכז הישן שלה, מהמאה ה-18, הנקרא פלאס גמבטה, משמש כיום כמרכז התיירות העיקרי של העיר, והוא מלא בבתי קפה ומסעדות.
בורדו מתהדרת באחד הנמלים הגדולים במדינה, והיא שוכנת על גדות נהר הגרון. פונט דה פייר, הנחשב ליפה שבגשרי צרפת, נמתח מעל הנהר לאורך 490 מטרים ונשען על 17 קשתות.

היסטוריה

בורדיגאלה (Burdigala) נוסדה במאה ה-3 לפנה"ס, על ידי שבטים קלטים שנדדו דרומה מצפון גאליה (היא צרפת של היום) וממרכז אירופה. הגפנים הראשונות הובאו לחופי האזור על ידי היוונים, בני העיר פוקאיאה, שייסדו באזור מספר ערים, ביניהן גם את מאסליה (המוכרת כיום כמארסיי), בשנת 600 לפנה"ס לערך.
בשנת 125 לפנה"ס, כבשה רומא את 'גאליה טראנס אלפינה' ('גאליה שמעבר לאלפים') - הפרובינציה הרומית הראשונה במערב גאליה, שבהמשך זכתה לשם המוכר לנו היום- 'פרובאנס' (Provence). התפתחות פוליטית-מדינית זו, הביאה להאצה בתפוצת כרמי היין ברחבי ה"פרובינציה", ובהמשך - גם בשאר אזוריה של גאליה, לאורך עמק הרון בצפון ולכיוון בורדיגאלה במערב.

בראשית המאה הראשונה לפנה"ס, נחשבה העיר פומפיי (Pompeii) כמרכז הגדול ביותר לגידול, ייצור ושיווק יין (באזור זה של האימפריה הרומית) והיינות שיוצרו בה נשלחו לכל רחבי האימפריה והגיעו עד לבורדיגאלה. חורבנה הפתאומי של העיר, בשנת 79 לספירה, שינה את פני "מפת היין" האזורית והאיץ את נטיעת הכרמים ברחבי האימפריה ובפרובינציות.

בסימן פריחה ושגשוג
עם כיבושה של גאליה על ידי יוליוס קיסר (בין השנים 58-52 לפנה"ס), הוא שיקם, פיתח ובנה אותה מחדש, תוך חלוקתה לפרובינציות. בגדולה שבהן - אקוויטאניה (Aquitaine), אשר בדרום-מערב הארץ, הלכה וגדלה העיר בורדיגאלה, ששכנה על הגדה המערבית של נהר הגארון, כ-100 ק"מ מהמקום בו הוא נשפך לאוקיינוס האטלנטי.
בורדיגאלה זכתה לנמל פנימי גדול, נוח ורחוק מעט מהים, שאפשר לה שליטה במסחר בבדיל - המחצב החשוב של האזור. התפתחותה המואצת של העיר הביאה את קראסוס Crassus)), אחד מסגניו של יוליוס קיסר, לפתוח בשנת 56 לפנה"ס בתנופת בניה גדולה, שהפכה אותה לעיר גאלו-רומית גדולה ומרכזית. כך, נבנים בה רחובות גדולים וארוכים, אמפיתיאטרון, מקדשים, בנייני ממשל ואמת מים, ששימשה לה כעורק חיים ראשי.
בד בבד עם הפריחה במסחר ביין שהגיע מאיטליה וממקומות נוספים, החלו התושבים לעסוק גם בגידול גפנים. בהתאמה, התפתח ייצור היין המקומי, שמגיע לשיא מפואר בתקופתו של הקיסר אוגוסטוס (27 לפנה"ס - 14 לספירה) - אבי ה"שלום הרומאי" המפורסם, השורר באותה עת בכל רחבי האימפריה.
אך לא לעולם חוסן - ענף היין המשגשג הופך תוך זמן קצר לאיום על ייבוא היין מאיטליה ופוגע בכלכלת המדינה הרומית. כתגובה, מצווה הקיסר דומיטיאנוס (96-81 לספירה) להשמיד לפחות מחצית משטחי הגפנים ברחבי הפרובינציות. הגזרה מתבצעת, אך למרבה המזל - באופן חלקי בלבד.

הקיסר שאהב יין

באותם ימים, ידעה העיר פריחה כלכלית, שתאמה את אווירת הרווחה ששררה ברחבי הפרובינציות הרומיות של גאליה. גם פלישתם של הברברים לאקוויטאניה ובורדיגאלה, בשנת 276 לספירה, אינה מצליחה לפגוע בשגשוג המתמיד. יתר על כן, באותה שנה עולה לכס הקיסרות הרומית מארקוס אורליוס פרובוס (Marcus Aurelius) - בן לכורם מהפרובינציה פנוניה (כיום - הונגריה וצפון מדינות יוגוסלביה).
הקיסר הנמרץ ממהר לגאליה, נלחם בברברים במשך שנתיים, עד להכרעת נצחונו, ומבצר את בורדיגאלה. כתושב הפרובינציות ובנו של כורם, הוא מבטל את הצו האוסר לגדל כרמים ללא הגבלה (ברחבי האימפריה ובפרובינציות) ומעודד את חידוש הנטיעות, בעיקר בפרובינציות המערביות. נראה כי בצעד זה, ביקש לדאוג לאספקת יין לחיילי הלגיונות בפרובינציות הצפוניות והמזרחיות. אחת התוצאות למהלכים אלו, היא הפיכתה של בורדיגאלה למרכז יין חשוב בין הפרובינציות - הן בשטחי הכרמים ההולכים וגדלים, הן בתעשיית הייצור המפותחת והן בשיווק לרחבי המדינה.
בין המאות ה-5-4 לספירה, מגיעה לשיאה פריחתה של בורדיגאלה - כרמים חדשים ניטעים ותעשיית היין המקומית משגשגת להפליא. באותם ימים, מתגוררים בעיר אנשי רוח רבים ומפורסמים, ביניהם בלט המשורר אוסוניוס Ausoneius)). הוא הרבה לתעד את מאורעות התקופה ואת תרבות היין של זמנו, ושמו אף נקשר לשאטו אוסון ((Chato Auson), שבאזור סנט אמיליון.

המעמד מתבסס
נפילתה הסופית של האימפריה הרומית, מביאה לאקוויטאניה ובורדיגאלה כובשים ושליטים רבים, המטילים את חיתתם על האזור עד לימי הביניים. בין המאות ה-12-11, מוצאת עצמה בורדו עם יתרון ניכר על מתחריה - יכולתה הבלעדית לשווק את יינותיה לאנגליה ולשאר ארצות הצפון, דרך האוקיינוס האטלנטי.
בשנת 1,152 נפתח בפני עולם היין של בורדו חלון הזדמנויות, שמגיע מכיוונה של משפחת המלוכה. אלינור, יורשת הכתר מאקוויטאניה, גרושתו של מלך צרפת, לואי ה-7, נישאת להנרי פלנטג'נט, שלאחר שנתיים מוכתר למלך אנגליה. ריצ'ארד ה-I, בנם של הזוג המלכותי, שהתפרסם בכינויו - "לב הארי", קובע את מקום מושבו בבורדו. כך, לאורך תקופה ממושכת, נהנים אזרחי בורדו ממארג היחסים הפוליטיים (והמלחמתיים) בין צרפת ואנגליה.
המלך ג'ון, שיורש את אחיו "לב הארי", מבצע עסקה עם אזרחי בורדו - מסים נמוכים לתושבים, תמורת אוניות שיסייעו לו במלחמותיו. שוב זוכים יצרני היין מבורדו ביתרון מסחרי מובהק על פני אחיהם ממרכז צרפת, המשווקים את יינותיהם דרך נהר הלואר (הזורם לאוקיינוס האטלנטי) ודרך נמל לה רושל (La Rochelle).

מפנה ושיאי הצלחה
שנת 1,224 מבשרת מפנה משמעותי לאזור כולו - מלך צרפת כובש את נמל לה רושל, ובכך מגדיל את תלותה של אנגליה בנמל בורדו, כמקור לאספקת תצרוכת היין שלה. שוב זוכה בורדו ליתרון כלכלי עצום על מתחריה, שדרכם לנמלי הייצוא נחסמת באחת.
ייצור היין המקומי מגיע לשיאים חדשים וכך גם היקף המכירות ברחבי העולם. בהתאמה, מתפתח גם ענף הספנות באזור, וצי האוניות המשיטות את היין ליעדיו השונים, בעיקר לאנגליה, גדל בהתמדה. על פי נתונים שנאספו באותה תקופה, מונה צי הסוחר של בורדו במאה ה-14 כ-900 אוניות, המובילות מדי שנה ממוצע של כ-75,000,000 ליטר יין, שהם כ-100 מיליון בקבוקים!

סביב העיר, מטופחים כרמים עצומים, המשתרעים על פני שטח של כמיליון דונם (מעט פחות משטחם הכולל כיום), רובם מרוכזים באזור סנט אמיליון (St. Emilion), פרימייר קוט דה בורדו (Premier cote de Bordeaux) ובחלקו הדרומי של המדוק (Medoc), הסמוך לעיר.
אנגליה היא עדיין הצרכנית הגדולה ביותר של יינות בורדו (הצורכת כ-80% מהתוצרת), השאר מיוצא הרחק למדינות הבלטיות, לצפון גרמניה, אירלנד וסקוטלנד. הצרפתים מצדם, מגלים העדפה באותם ימים ליינות מחבל הלואר, משמפניה ומבורגונדיה.

סיומן של מאה שנים
מלחמת מאה השנים, המתנהלת בין צרפת ואנגליה (1453-1338), אינה מצליחה לפגוע בייצור ובשיווק היין מבורדו. זאת, על אף שהשליטה על האזור היוותה את אחת הסיבות העיקריות למהלכיה, עת התקנאו מלכי צרפת בשליטה הזרה על אזור היין הראשון במעלה של צרפת (שהחל לבסס את מעמדו בעולם כולו).
באותם ימים, נקראה הפרובינציה של בורדו בשם 'גואיאנה' ((Guienne, שדגלה האדום המפורסם, עם סמל האריות, מתנוסס עד היום בגאווה ברחבי האזור, לצד דגל ה"טריקולור" הרשמי.
בקרב מכריע בין כרמי קסטיון (Castillon), בסמוך לסנט אמיליון, הושבה בורדו לידי צרפת ובכך באה לסיומה המלחמה הארוכה. כך, בישרה שנת 1,453 סופו של עידן בן 300 שנה, של שלטון אנגלי על חבל בורדו. יחד עם זאת, לא תם הרומן של האנגלים עם יינות האזור ובמשך שנים ארוכות, ממשיך להיות מזוהה בעולם המונח

"קלרט" (Clairt, ובהמשך - Claret) - השם שנתנו האנגלים ליינות בורדו - עם יין אדום.
בורדו - כעת צרפתית - ממשיכה להיות עיר נמל ומסחר חשובה, היא צומחת ומשגשגת ומתפתחת בה אצולה בורגנית. זו זוכה להקלות מהשלטון החדש, בעיקר - הזכות לשאת חרב והזכות להחזיק בקרקעות. אותה בורגנות, שהתעשרה במהלך השנים מעיסוק במסחר (בעיקר ימי), ממהרת לנצל את זכויותיה ומתחילה ברכישת אדמות מחוץ לעיר. כך, מתגלה במהלך המאות ה-17-16 מגמת התפשטות דרומה ומזרחה מהעיר (באזורי גראב וליבורן), שמגיעה לשיאה במחצית המאה ה-18, כשהיא כוללת גם את אזור המדוק.

התקופה היפה הגדולה
באותה תקופה, מובילים סוחרי היין של בורדו מהפכה עולמית חדשה - "אומנות יישון היין" (The Art Of Wine Ageing), כשהם מציעים לראשונה המשך "טיפול" ביין לאחר ייצורו. זאת, הודות לשימוש בגופרית לחיטוי וניקוי החביות, ותחילת השימוש ההמוני בבקבוקי זכוכית ופקקי שעם, שהפך נפוץ במחצית המאה ה-17. כך, מתארכים חיי היין בחביות ובבקבוקים ואיכותו משתפרת להפליא. בהתאמה, החביות והבקבוקים מ"דגם בורדו" הופכים להיות מוכרים בכל העולם, עם מידות, נפח ועיצוב קבועים, המקובלים עד היום (חבית עץ אלון בנפח של 225 ליטר ובקבוק זכוכית בנפח של 750 סמ"ק).

בורדו ממשיכה לכבוש את מעמדה בענף היין העולמי ומציגה שיטת שיווק ייחודית - ה"נגוסיון" Negociant)), המדגישה את שיוכו המקומי של היין. כך, מועלה על נס יין ה"שאטו", המיוצר בבתי אחוזה, השוכנים בלב הכרמים.
בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, חל גידול משמעותי במספר אחוזות וטירות היין המוקמות באזור המדוק, מה שהופך אותו לאחד הבולטים בבורדו. לפי בקשתו של נפוליאון השלישי, בוחרת לשכת המסחר של בורדו באזור זה, על מנת שייצג את צרפת בתערוכה העולמית של 1855, הנערכת בפאריס. רשימת דירוג היינות שהוגשו לטעימה באותו אירוע, זכתה לכינוי - "דירוג/סיווג יינות בורדו מ-1855", כשעריכתה נחשבת לנקודת הציון החשובה בתולדות עולם היין המודרני. למעשה, מאורע זה "הכתיר" באופן סופי את בורדו כבירת היין העולמית, בעקבותיו עברו מרבית ארצות "עולם היין החדש" לשימוש בזני ענבים שמוצאם מאזור זה. עד היום, ממשיכים זנים אלו "לשלוט" באותן ארצות ובעולם היין בכללו.

התרוממות הרוח שלאחר התערוכה הגדולה, הביאה את תעשיית היין של בורדו לשיאים חדשים של שגשוג. אלו הובילו לתקופת פריחה, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19, שזכתה בפי הצרפתים לכינוי - "התקופה היפה הגדולה" (Grand Belle Epoque)

מסורת וחדשנות
מגפת פילוקסרה (phylloxera) שפקדה את בורדו, חיסלה כמעט את כל הכרמים באזור וקטעה את ימי השגשוג של תעשיית היין המקומית. יחד עם זאת, בורדו הצליחה להוכיח את חוסנה כמעצמת יין ותוך זמן קצר הצליחה להשתקם ולשוב למעמד הבכורה שלה. כך, גם מכות קשות שספגה במהלך השנים (מלחמות עולם, משברים כלכליים, אסונות טבע ואפילו 'מלחמת עיראק', שהובילה לחרם אמריקאי על תוצרתה) לא הצליחו לערער על מעמדה האיתן ואיכות היין שלה.
תעשיית היין בבורדו אינה שוקדת על שמריה והיא מתחדשת ללא הרף. כך למשל, היא מקפידה על פיתוחים טכנולוגיים בכל תהליכי הייצור, ממשיכה לבחון את עצמה ללא הפוגה ובעשורים האחרונים אף מדרגת ומסווגת את יינותיה מחדש.
בשנים האחרונות, ניתן להבחין כיצד "מתגנבים" נדבכים חדשים מתרבות היין של "העולם החדש" אל מעוז היין המסורתי של בורדו. התוצאה ניכרת כיום באופן מובהק, עם מגוון רחב להפליא של יינות בורדו מסוגים שונים, המיוצרים בכמויות ומוצעים ברמות מחירים שונות. יחד עם זאת, יינות בורדו הם מהסחירים בעולם ומחירם של יינות האיכות המקומיים ממשיכים להאמיר.