אני יושב וכותב על המפגשים האחרונים ביקב שורק ומרוצה עד מאוד מהטור של החודש. לצערי, אני חוזר לסיים את הכתבה ומגלה שכלום לא נשמר!

דבר זה מזכיר לי את המפגשים האחרונים בהם עשינו תיקוני חומצה ליין, הוצאנו מספר טעימות ובניסוי וטעיה (או תהייה?!) מצאנו בדיוק את המינון, שלא יהיה חמוץ מדיי, שלא יהיה פחות מדיי ו"הופ" אחרי חודש שוב נפגשים עם היין ומגלים שכאילו כלום! היין לא זוכר דבר מהתוספות האחרונות שקיבל.

ניתן לומר כי המצב מתחלק כרגע ל 2: תקופת מחלות הילדות והשליטה של היין ביינן. לעומת התקופה הנוכחית, שיש בה ביטוי לאופי האישי של טעם היינן מול היין והיכולות שלו להתמזג עם השינויים שנכפים עליו.

כמו בבית הספר, הילד הולך ולומד דברים חדשים, נורמות ודרכי התנהגות ורק מה שנגע לו זה מה שהוא זוכר. במקרה הנוכחי הוספנו עוד חומצה טרטרית ומקווים שמעכשיו הוא לא ישכח.

ישנן כל מני אסכולות לגבי הטיפול ביין. כשסיפרתי לחברים על תיקוני חומצה והוספת שבבים, היו שהתפלאו "איך אפשר לגעת בתוצר אורגני ולהתוות את דרך התבגרותו?".

אני דווקא מאלה שמוצאים את משחק ההשתתפות כחיובי.
כיום,יש לנו טכנולוגיה שמאפשרת להגיע למצב אידאלי מבחינת נתוני מעבדה ובנוסף ליהנות מיין איכותי יותר ומתאים יותר לטעמנו האישי.

תיקונים שיפוצים ושדרוגים

תיקוני חומצה זה קטע מדהים. לוקחים את היין במצב X ומובילים אותו על ידי עזרה קטנטנה למצב של X+1. טעמים שמוסתרים ב"חיך האחורי" מועברים קדימה, פירותיות קלה הופכת לפרדס שלם. המון טעמים נפתחים ומודגשים על ידי הוספת החומצה ליין. חשוב להקפיד על המינון! לשם כך היו בדיקות במעבדה, שהרגישו כמו גן שעשועים לילדים גדולים ולימדו אותנו כיצד לעשות תיקונים בצורה נכונה. 

שבבי העץ

ארומה שרובנו אוהבים ביינות מתקבלת על ידי מיצוי טעמם של שבבים קטנטנים במקום חביות עץ יקרות וגדולות.
פתאום אני מבין שיש תחליפים דיי איכותיים גם לדברים שנראו לי תמיד כ "גדולים עליי".
עם כל מני טכניקות והסברים על עבודה נכונה, שפורטו על ידי ניר שחם, הוסרה מליבי דאגה של שימוש בשבבים ותוספים שירגישו מלאכותיים מדיי בתוצר הסופי.

לא על הטכניקה לבד עומד הטיפול ביין. תמיד חשבתי שהידע שלי בעולם האלכוהול מספיק כדי לבצע בחירות מושכלות. התבדיתי ולא בפעם הראשונה, על ידי קריטריון האובייקטיביות.

המלחמה הידועה בעולם האלכוהול, בין עצי האלון (צרפתי VS אמריקאי), עמדה במבחן אובייקטיבי מרתק (כמו טעימה עיוורת). ניר בחר שם ישראלי לכל סוג עץ ובחירתנו התקבלה נטו לפי הטעם האישי, מול הכוס עם המים והשבבים שמולנו. רק אחרי הבחירה האישית שלנו גילינו מה מהם היה בכל כוס - והופתענו מאוד!

זה הולך ונעשה מסובך...

בהתחלה היו שלבים ברורים לחלוטין של מה שהיין צריך לעבור. התסיסות, השפייה, הביסולפיט וכד'... תמיד הייתה פה ושם בחירה קטנה ובסוף היין החליט בשבילך. פתאום אני נמצא במצב של אינטראקציה ישירה עם היין.
שיח ארוך ואינטימי בין טעמי האישי לאופיו של היין - ויש משא ומתן בינינו.
תיקוני חומצה, לעומת איך שהוא מקבל אותה, שיקולים על הוספת שבבי עץ, לעומת איך היין יספוג אותם והאם זה מספיק או שצריך להוסיף עוד (ואולי אפילו לשנות סוג שבבים בהמשך).
כל התהליך של הלמידה והעשייה נעשה אישי יותר. בהתחלה זה היה פשוט "היין שיצרתי", ועכשיו העשייה היא להפוך אותו ל"יין שלי".

מחכה לטעום ולדעת לאן היין יגיע בפגישה הבאה.
נתראה בהמשך!
עידן.