שרון בן דוד יצאה לסייר בבתי הקפה של פעם בתל-אביב: מרסנד, פילץ, כסית, פינתי, רוול, הרלינגר ועוד הרבה שכבר אינם קיימים. לאלו שבאמת אוהבים את טעם האספרסו של שנות העשרים במאה הקודמת, כדאי להצטרף לסיור של העמותה לתיירות בתל-אביב-יפו
"לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה / זה לשבת בבתי קפה...", שר עברי לידר, ומי שמכיר את הוויית הישיבה בבתי קפה יכול להבין את הסצינה. בתי קפה בערים הגדולות הם סוג של בועה. טרדות היום יום נשארות מעבר לדלת ובפנים עולות שאלות קיומיות על סוג הקפה, האנשים שמסביב ואיזו פוזה להציג להם. סטודנט תפרן? דוגמגישה בפוטנציה? אמן/ית מיוסר/ת? הכול הולך.
עמותת התיירות תל אביב יפו ממפה את מרקם החיים בעיר בסיורים בעלי מוקדי עניין שונים, אחד מהם הוא "איך אתה אוהב את האכספרסו שלך?". לא, אין כאן טעימות והשוואה – את אלה אפשר לעשות לבד – אלא מבט נוסטלגי על בתי הקפה של פעם, שנזכרים בשירים וחרותים בתולדות ימי העיר העברית הראשונה.
הסיור מתחיל בגן לונדון, למרגלות מה שהיה פעם בית הקפה המיתולוגי פילץ. המדריכה יפעת אביצדק-קלפה מכנסת קבוצה של כ-20 חובבי היסטוריה בטווח הגילים 25-75 (פלוס מינוס), מחלקת שירונים ומשמיעה את עברי לידר כפתיח לשעתיים משותפות. "במושג 'בית קפה תל אביבי' יש הרבה יותר מאשר קפה, אוכל וכיסא, אך את סוד ההצלחה אף אחד עוד לא פיענח", היא אומרת, ומספרת שאת ההשראה קיבלה מתערוכת בתי קפה בתל-אביב שהציגה בתיה כרמיאל, חוקרת תולדות העיר.
צילום: שרון בן דוד
בתי הקפה הראשונים החלו לצוץ בתל-אביב בשנות העשרים. חלקם קטנים במתכונת הגדה השמאלית, אחרים כחמארות ערביות או בחצרות בתים בקיץ, ובודדים גדולים כ"קפה קזינו" בקצה רחוב אלנבי, מוסד ענק עם תזמורת ומאות מקומות. קשה לדמיין איך דברים נראו אז, ולכן אביצדק-קלפה שולפת צילומי שחור-לבן מוגדלים ומנסה להמחיש איך נראה קפה פילץ כשהוקם, בסוף שנות השלושים. האורחים, ובזה ייחודו של המקום, היו שילוב של אנשי לח"י וההגנה ומולם נשים בגרבי ניילון, סמל השחיתות והבורגנות דאז. המבוגרים מוסיפים זיכרונות והקבוצה מתגבשת וזזה הלאה ל"רחוב בן יהודה שטראסה", מעוז בתי הקפה היקיים. בדרך עוצרים בכניסה למסעדת רפאל (מעבר ציבורי, אגב), לשמוע את סיפור פנסיון קטה דן. השאלה הנצחית מי רצח את ארלוזרוב עולה כי ארלוזרוב וסימה אשתו ישבו בבית הקפה של הפנסיון לפני שיצאו לטיול, שאת אחריתו כולם יודעים. אביצדק-קלפה רומזת על סכסוך עסיסי שאולי פרץ בין בני הזוג, ומזכירה תיאורית קונספירציה על רומן בין ארלוזרוב לאשתו של הצורר הנאצי גבלס. השערות לא חסר, אך התעלומה בעינה עומדת.
מרסנד, בית הקפה היחיד שנותר כמות שהוא, הוא מעוזה של קבוצת נשים קשישות שחתמה קבע בפינה שמשמאל לדלת, עניין של עשרות שנים גיב אור טייק. מסתבר שבגרמניה הן סלבז בעקבות סרט תיעודי, עובדה שלא מפריעה להן לשבת באותו מקום יום יום ולהחליף חוויות בגרמנית צחה. הקבוצה נכנסת להציץ בהן ובעיצוב, מקורי אף הוא, מבלי להפריע את שלוות שותי הקפה האחרים. לא הרחק משם נמצא הרלינגר, כיום מועדון ובעבר קפה הבית של לאה גולדברג. שלונסקי, עוד אושיה מאותה תקופה, נהג לנדוד בין בתי הקפה ברחוב ולהמציא חידודים. בין היתר, הוא היה זה שנתן לקפה כסית את שמו בתחנה האחרונה בסיור, רחוב דיזינגוף.
צילום: שרון בן דוד
תור הזהב של ה-רחוב בתל אביב נמשך משנות הארבעים עד שנות השמונים, ולבתי הקפה היה חלק מרכזי בקביעת מעמדו. על ציר כסית-רוול-פינתי הסתובבו החתיכות דאז, וכשב"בניין המפיקים" פשנל, אמנות לעם ונעם סמל חיפשו נערת זוהר, פשוט ירדו לרחוב ועברו בין הלוקיישנים. חנה רובינא המיתולוגית קבעה בכסית פגישות והזמינה קייטרינג כשאירחה בבית, אלתרמן בגד כאן באשתו עם צילה בינדר, והקיר שצייר יוסל ברגנר נותר רק בתמונות. רוול, מגה בית קפה עם 600 מקומות שבהמשך תפחו ל-900, זכור כמוסד לא רק בזכות סרוויס מיוחד עם לוגו וורה ויצמן ופולה בן גוריון שהיו לקוחות קבועות, אלא גם בזכות דידי מנוסי ו"הידועה בציבור": "הגברת רוול ידועה בעולם כאשה לא חוקית של כולם, של כולם, לעוברים ושבים היא קורצת כי ביתה הוא ברחוב הראשי, גם את כל החברה הנוצצת מכירה היא באופן אישי". שמותיהם של קפה נגה, שלג הלבנון, קליפורניה, בתיה וורד עלו גם הם. ובתי קפה מהדור החדש? אולי בעוד כמה שנים יעשו גם עליהם סיור.
פרטים והרשמה: לשכת המידע של העמותה לתיירות ת"א יפו, טל' 03-5166188
אתר העמותה לתיירות עם פרטי הסיור: http://www.visit-tlv.co.il
מחיר: 60 שקל
