ההתחממות הגלובלית כבר ללא ספק כאן, למרות הכחשותיהם של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ואחרים. בשנים האחרונות אנו קוראים פעם אחר פעם על אירועי קיצון של מזג אוויר – סופות, שיטפונות, ומצד שני – בצורת, שריפות יער ועוד. עולם היין אינו חסין כמובן מהשפעות ההתחממות ורבות כבר דובר ועוד ידובר, על אזורי יין מוריקים שעתידים להפוך בעתיד לסף מדבר, על הבשלה גבוהה יותר באזורי יין צפוניים, ובצירים שמקדימים, על מחסור במי השקיה וכדומה.

 

בהקשר זה נאמר ונכתב לא מעט גם על עתידם של אזורי יין רבים ברחבי העולם, אשר השינויים המתרחשים באופי עונות הגידול ובמועדי הבציר, משפיעים על סגנונות היין שלהם עד כדי כך, עד שנדרש לערוך שינויים בכללי האפלסיון, לשם התאמתם למצב החדש. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, הינה השינוי לכללי האפלסיון של בורדו משנת 2019, ולפיו הותרו לשימוש ביינות האפלסיון 7 זני ענבים חדשים, ולאו דווקא מקומיים.

 

בחודש ספטמבר האחרון, מסר יקב Château Lafleur הנודע מאפלסיון Pomerol בבורדו, על כוונתו לפרוש מן האפלסיון, על רקע מגבלות השקיה במסגרת האפלסיון, שאינן מתיישבות עם השינוי האקלימי שחל באזור. השאלה הנשאלת כעת היא, האם המתח הקיים בין שינויי האקלים מצד אחד, לבין הכללים הנוקשים למדי של האפלסיונים, בצרפת ובכלל, עשוי לגרום בסופו של דבר לכך שיקבים רבים נוספים יחליטו לנטוש את השיטה לחלוטין? השאלה תהיה רלבנטית בייחוד, באם לא ידעו פרנסיה של השיטה להגמיש את הכללים. האם הסנונית של שאטו לפלר מבשרת את קריסתה למעשה של שיטת האפלסיונים?

 

לא תהיה זו הגזמה, לומר שהודעתו של יקב שאטו לפלר הכתה את עולם היין בתדהמה. מדובר כאמור באחד מן היקבים האיכותיים והנודעים ביותר לא רק בפומרול, אלא בבורדו, צרפת ואף בעולם כולו. החלטתו של יקב כזה לנטוש את שיטת האפלסיונים ולסווג מעתה את יינותיו בסיווג הבסיסי הצנוע "Vin de France", בהחלט אינה עניין של מה בכך. את החלטתו הסביר היקב כך: האקלים משתנה במהירות ובעוצמה. לפיכך עלינו לחשוב, להתאים עצמנו מחדש, ולפעול. קבלת ההחלטות שלנו והפרקטיקות הנובעות מהן משתנות מהר הרבה יותר מאשר קצב ההתאמה של כללי האפלסיון. עונת הגידול של 2025 הינה הכל חוץ מעונת גידול רגילה. הבעיה היא, שהשוני הופך לנורמה, והשיטה אינה מתאימה את עצמה לכך. הבעיה המרכזית שהצביע עליו היקב – היא ההכרח להשקות את הגפנים, והעובדה שכללי האפלסיון כמעט ואינם מתירים זאת. בשנה לוהטת כפי שהיתה 2025, המחסור במים מציב את הגפנים בסיכון ממשי.

 

כנראה שאין מה לחשוש ביחס להשפעת הודעת הפרישה על עתידו של שאטו לפלר. יינות היקב נמכרים במחירים של מאות יורו לבקבוק ונראה שימשיכו להימכר באותו אופן גם אם התוויות לא יכללו את סימון המילים "Pomerol AOC". אולם, באם יפרשו יצרנים גדולים נוספים אף הם משיטת האפלסיונים, ובאזורי יין נוספים, עשוי להיווצר כדור שלג, אשר יחליש מאוד את השיטה עצמה. יחד עם זאת, נדמה שהצעד של לפלר צריך ללמד אותנו בראש ובראשונה, בעיקר על הקשיים שעמם מתמודדים יקבים באזורים רבים ברחבי אירופה, לנוכח העדר ההתאמה של חלק מכללי האפלסיון לשינויי האקלים. נראה שדרושה אכן מחשבה נוספת, ובעיקר גמישות מחשבתית ופרוצדורלית, על מנת לאפשר ליקבים להתמודד בצורה טובה יותר עם המצב המשתנה.

 

מאידך חשוב לומר שהדברים אינם פשוטים כל כך. החלטה כוללת של מועצות אפלסיון להגדיל את אפשרויות ההשקיה, עלולה בהחלט להביא עמה למחסור במים, לעליית מחירי המים, ובתוך כך ליצירת קשיים אחרים ולא פחותים, ליקבים. למעשה, עלייה חדה של עלות המים ליקבים יכולה להשפיע עד כדי אי כדאיות של גידול הגפנים. מרבית אזורי האפלסיון בהם מדובר, בצרפת ובאזורים אחרים באירופה, אינם ערוכים כלל להגדלת השימוש במים והיערכות מעין זו דורשת שנים של תכנון וביצוע, שלא לדבר על כספים רבים. כך למשל, בניית מאגרי מים, תעלות השקייה ותשתיות נוספות, או התפלה והשבחה של מים. בעיות של מחסור במים הפכו בשנים האחרונות לנחלתם של אזור Maipu בצ'ילה, של קליפורניה ושל אזורים לא מעטים באוסטרליה.

 

מאחורי אחידות כללי האפלסיון, עומד עיקרון ה"טיפוסיות" (tipicity) של היינות. הטיפוסיות מהווה למעשה את ליבו של רעיון הקלסיפיקציה האזורית, לפי אפלסיונים. התפיסה הינה, שביחס לכל היינות שמקורם מאותו אפלסיון, אף כי איכויותיהם שונות וכמובן קיימים הבדלים אורגנולפטיים ביניהם, הרי שאזור הגידול הדומה של הענבים, לצד אחידות כללי הגידול והייצור, מובילים לתוצאה לפיה סגנון היינות דומה בעיקרו. במילים אחרות, כשאנו קונים לדוגמה יין "בורדו", "ריוחה", "בורגון" או "קיאנטי", אנו יודעים מראש איזה סגנון נקבל. מבקרי השיטה טוענים, במידה רבה של צדק, ששינויי האקלים משפיעים מאוד על הסגנון, בעיקר עקב עלייה בבשלות ובשיעורי אלכוהול, כך שיין פומרול מבציר 2025 לדוגמה, יהיה שונה מאוד מיין מאותו אזור מבציר 2010 למשל, ולפיכך, באם חל שינוי כה מהיר, מה לנו לדבר על סגנון? לכך ניתן להשיב, שסגנונות היין באזורי יין רבים בעולם השתנו במשך מאות השנים האחרונות גם בלא קשר להתחממות הגלובלית, למשל כתוצאה מהתקדמות טכנולוגית, וכי גם אם הסגנון השתנה, הרי שהוא השתנה באזור כולו, ועדיין ניתן לדבר על דמיון סגנוני אזורי.

 

בעולם החדש של היין, המוניטין של היצרן חשוב בדרך כלל הרבה יותר בעיניו של הצרכן, מאשר אזור היין ממנו מגיעים הענבים. פרישת יקבים משיטת האפלסיונים הינה למעשה צעד באותו כיוון ממש. אולם מה על מרבית יקבי העולם, אילו שאינם בעלי מוניטין רב כזה שדי בו כדי למכור את יינותיהם? לאותם יקבים אין כנראה אלא להמשיך ולסמוך על המוניטין האזורי של שיטת האפלסיונים הישנה והטובה (?). פרישתם מן השיטה של יקבים רבים בעלי שם, עשויה להוביל בסופו של דבר לכך, ששיטת האפלסיונים תיוותר בגדר סיווג "להמונים", או "לעניים" בלבד, ואין ספק שאפשרות כזו מדירה שינה מעיניהם של פרנסי מועצות היין האזוריות השונות, ואולי דווקא בעיקר – אלו היודעות שבהן.

 

האם שיטת האפלסיונים האירופית, הפועלת למעשה כבר מאות שנים ואשר הפכה לחלק מן החקיקה הצרפתית לפני למעלה ממאה שנים, מצויה לפיכך בדרך להתפרקות והיעלמות? להבנתי מוקדם עדיין להגיע למסקנה מעין זו, בייחוד כאשר מאפיין האזוריות דווקא הולך ותופס תאוצה בעולם החדש, עם הכרזתם של יותר ויותר אזורי יין רשמיים ומתן תשומת לב הולכת וגוברת להשפעת הטרואר האזורי על סגנון היין. עם זאת, נראה שיהיה על האפלסיונים האירופאים, בלית ברירה, לשנות כיוון ולאמץ יתר גמישות באשר לכללי הגידול והייצור, על מנת להבטיח שהשיטה תמשיך ותתקיים וכדי למנוע פרישה המונית של יקבי איכות בעלי שם מתוכה. בעולם החדש כידוע, כללי הגידול והייצור האזוריים מצומצמים מאוד – עד כדי לא קיימים כלל. מסורת עולם היין האירופאי לא תאפשר אמנם הליכה רחוק עד כדי כך, שכן העדר כללים משמעו במידה רבה – העדר סגנון אחיד, מה שעומד למעשה בניגוד למהות שיטת האפלסיונים. דבר אחד ברור, והוא שעל פרנסי השיטה יהיה להכיר בכך ששינויי אקלים, חייבים לגרור עמם גם שינויי כללים.