אני עוד זוכר את הפעם הראשונה בה טעמתי גראפה. זה קרה במהלך ביקור באחד מיקבי הבוטיק בגולן. אשתו של היינן, אשר את שמו לא אחשוף בטור זה, שלפה בגאווה את המשקה החריף שהפיק מגפת הענבים, וסיפרה שהיקב מנסה לפתח קו חדש בכיוון הזה. כמה מהר התחלף מבע הגאווה של אשת היינן בזה של עלבון כשהכוס הנדיבה שנמזגה עבורי, סיימה את דרכה כמעט במלואה בתוך המרקקה.

מאז חלפו מספר שנים, בהן בכל פעם שניסיתי גראפה נותרתי תוהה "למה לא ברנדי"? מה עבר על יצרן השיכר הראשון, שחשב שזה רעיון טוב לייצר משקה מקליפות ושאריות הפרי ולא מהפרי עצמו? כך, הגעתי למסקנה הנחפזת משהו, כי האיטלקים, אשר הצליחו עם יין, מכוניות וכדורגל, פשוט כשלו כשניסו להכין חיקוי למשקה הצרפתי. בכל זאת, כל אחד בונה מדי פעם מגדל עקום.

ואלה היו הציפיות הנמוכות שליוו אותי כשהתייצבתי בטו' בשבט האחרון, בחלל הנעים של מסעדת פיקולו פסטה שברחוב בן יהודה בת"א, לפגוש את ג'אקופו פולי, אחד מיצרני הגראפה הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם, מוכן ומזומן לתת לגראפה עוד ניסיון.

לפני שאגש לממצאים, למי שלא מכיר, מזקקת פולי, היא מזקקה הפועלת במחוז ונטו שבצפון איטליה, כור מחצבתה של הגראפה, ליד עיר העונה לשם הלא-מפתיע "בסאנו דל גראפה" (היכן שעל-פי האגדה, זוקקה הגראפה לראשונה, מתישהו קצת לפני הולדת ישו). המזקקה, הפועלת מסוף המאה ה 19, מתופעלת על ידי בני משפחת פולי, הדוגלים במסורת ומשפחה. לא מאמינים? על האפריטיף של המזקקה המכונה "Airone Rosso" מופיע איור קטן של אופנוע כבד. מה הקשר? בשנת 1951, מצא עצמו טוני פולי, אבא של ג'אקופו פולי, חוגג את שוך קרבות מלחמת העולם השנייה בה נטל חלק, בוורסיה שלו לטיול שחרור, Road trip חוצה-אירופה על אופנוע “Airone” כבד, עליו דהר מאנגליה עד לסקנדינביה וחזרה לוונטו. כשסבא פולי ראה את בנו, הוא כל כך שמח, עד שהחליט לרקוח לכבוד המאורע את האפריטיף המיוצר עד היום במזקקה, הנושא את סמל האופנוע.

ומילה על הזיקה לארץ. בהיותי ישראלי בכל רמ"ח אבריי, לא יכולתי שלא לחשוד באשר למניעיו של פולי לבקר בארץ הקודש. ההנחה הראשונה שלי הייתה, שמישהו מנסה לפתח את שוק הגראפה בארץ "ולרקוח" שיתוף פעולה עם היצרן הבינלאומי (תרתי משמע). בכל זאת, התוצרת המקומית בארץ דלה, החנויות המסורתיות כמעט ולא מכירות את המוצר, והראשון שיצליח להחדיר את המשקה לשוק, ויהפוך את הגראפה לטרנד, יצליח מאוד. חשד זה התגבר, כשמצאתי את פולי ניצב בקצה החדר משוחח בשקט עם אחד מבכירי המשק הישראלי, עד לא מזמן אחד מראשי מערכת הביטחון.

אלא, שלדברי פולי, הוא פשוט אוהב את הארץ ואף אחד לא הציע לו הצעה מגונה שכזו. כדבריו, אנחנו, הישראלים, נטולי פוזה, אומרים בדיוק מה אנחנו אוהבים ומה לא, חמימים נעדרי עניבה ונועלי סניקרס. הגם שהשוק העיקרי של פולי באיטליה וצרפת, לדבריו. בקבוק גראפה שנמכר בישראל, אומר עבורו הרבה יותר מאשר אחיו התאום הנמכר על אדמת אירופה. ואכן, נראה שלאורך השנים, לא מעט אנשים זכו להימנות על חוג חבריו ומבירורים שערכתי לאחר הטעימה, כנראה שעסקינן בפטריוט ארצישראלי אמיתי, עניין לא טריוויאלי בכלל עבור מדינה שכמעט ולא צורכת גראפה.

ומה באשר לגראפה עצמה? אז ככה, ראשית, אני חושב שגם ליינני ישראל וגם לעמיתינו במספר ארצות נכר, אין מושג איך מכינים גראפה. אין קשר בין המשקה המורכב והאלגנטי שהגיש פולי, לבין המשקאות השונים שיצא לי לטעום לאורך השנים, הנושאים את אותו השם; שנית, אני באמת ובתמים מאמין, שעם תמחור הוגן, הגראפה יכולה לתפוס מקום של כבוד בשוק הישראלי. היא קשוחה, מורכבת, פונה לגברים ונשים כאחד (ואחת), ומתאימה מאוד לאקלים הים תיכוני. ושלישית, אני עדיין מעדיף ברנדי. הנה, סופסוף הצרפתים ניצחו במשהו.

חלק מהדברים שטעמנו:
Sarpa Barrique Di Poli: גראפה קלאסית, עשויה מבלנד של ענבי קברנה סוביניון ומרלו, מיושנת במשך 4 שנים בחביות עץ אלון, צבעה צהבהב-מוזהב, באף ניחוחות פרחוניים, תבלון מתקתק ורובד נוסף ומסקרן של משהו "פרשי", אולי מנטה. בפה, טעמים מעושנים ופירותיים. חלק כמשי, עם סיומת יבשה ורמזים של דבש. בשביל זה היה שווה להגיע. משקה נהדר, אשר מצדיק את המוניטין של המזקקה והמשקה.

Airone rosso – Aperitivo Veneto: אפריטיף המורכב משילוב של גראפה עם ורמוט. מתוק מאוד, ולמעשה מתוק מדי. הוורמוט מעניק לאפריטיף סיומת מרירה שמשפרת את המצב במשהו. נדמה שמתחת למעטה המתיקות מסתתרים רבדים מעניינים יותר של ארומות פרחוניות, הן פשוט טבועות עמוק בסוכר. אפילו שזה לא אמור להיות משקה מורכב במיוחד, אחרי ה Build up על אבא טוני והאופנוע, ציפיתי ליותר.

Elisir Limone: לימונצ'לו. למי שטעם לימונצ'לו כלשהו על גדת אגם גרדה, אז זה זה. אל תצפו למשהו מאוד מאוד שונה.

בשורה התחתונה, שתו גראפה (אמיתית).