חרף קיומה של המלה "מקצועית", הרי שטכניקת הטעימה כשלעצמה מצריכה מעט מאוד ידע מקצועי. למעשה, מידת מקצועיותו של טועם יינות מומחה נבחנת בדיוק המסקנות שהוא מסיק מהטעימה, ולא מהטכניקה, שהנה, כאמור, פשוטה למדי. יחד עם זאת, ישנם כמה כללי יסוד החייבים להתקיים, כדי שנוכל לקרוא לטעימת היין שלנו "טעימה מקצועית".
ראשית חוכמה, נקפיד לטעום יינות ש"נחו" היטב – כלומר שלא זה עתה הגיעו אל הטעימה לאחר מסע מפרך ומטלטל במכונית או במטוס.
נקפיד גם כי המרחב שבו נטעם את היינות יתאפיין בכמה תכונות: עליו להיות מואר היטב, ונקי מריחות עזים כלשהם. כוחה של אמירה זו יפה גם לגבי הטועמים: טועמת שהתאפרה בכבדות או טועם שהתיז על פניו כמויות נכבדות של מי קולון, יתקשו להתרשם מהיין כהלכה. רצוי לטועמים גם לא להתייצב לטעימה זמן קצר לאחר שאכלו אוכל מתובל, שתו קפה חזק, עישנו סיגריה או עסקו בכל פעולה אחרת שיש בה כדי להשפיע באורח ניכר על קולטני הטעם שבפיהם.
את הטועמים נקפיד לצייד בכוסות יין ראויות: הן חייבות להיות מצוידות ברגל ארוכה דיה כדי שנוכל לאחוז באמצעותה את הכוס. נפח הכוס וצורתה ישתנו אומנם על-פי סוג היין, אך מומלץ כי בטעימה של יינות שולחניים רגילים נשתמש בכוסות שניפחן אינו נופל מ- 260 מ"ל. חשוב מכל הוא להקפיד שהכוס תהיה נקייה לחלוטין מכל ניחוח, וכן מכל כתם או עיטור, באורח שיקנה לה את מידת השקיפות המרבית. רצוי אף להניח את הכוסות על משטח לבן (אף שאנו ממליצים להשתמש בדף טעימות כזה המובא בסוף החוברת, כל דף פוליו רגיל יתאים בהחלט למשימה!), ולמספר אותן (על גבי המשטח, כמובן, ולא על גבי הכוס!). כעיקרון, רצוי לטעום כל יין בטעימה בכוס נפרדת, אך הואיל ולעיתים נטעם בתוך שעות אחדות עשרה, 20 ואף 30 יינות, ניתן גם לעשות בכוסות שימוש חוזר, ובתנאי שנקפיד לשטוף אותן בין טעימת יין למשנהו (בעזרת מים, או באמצעות כמות קטנה של היין הבא העומד להיטעם). בצד הכוסות נניח גם מרקקות – כלים שאליהם ניתן לרקוק את היין שאנו טועמים. כל כלי קיבול בעל נפח מתאים ישרת מטרה זו.
טמפרטורות וחידרור
יינות שונים נטעמים בטמפרטורות שונות. יינות אדומים בוגרים רצוי להגיש בטמפרטורה של 16-18 מעלות; יינות אדומים צעירים בטמפרטורה של 13-14 מעלות; יינות אדומים קלים מאוד (כיינות הביכורים השונים) בטמפרטורה של 11-12 מעלות; יינות לבנים יבשים וחצי-יבשים, כמו גם יינות מבעבעים, בטמפרטורה של 9-10 מעלות; ויינות קינוח לבנים בטמפרטורה של 6-8 מעלות. הכלי הטוב ביותר לצנן יינות הוא דלי הקרח, הקרוי גם שמפניירה. כלי זה, כשמו כן הוא: כלי העשוי מתכת, שאנו ממלאים בקרח ובמים בטרם נטמין בו גם את הבקבוק.
רוב היינות ניתנים לטעימה לאחר שמזגנו אותם מהבקבוק לכוס, ואולם לעיתים רצוי לחַדְרֵר אותם בטרם יימזגו אליה. החִדרוּר הוא פעולה של העברת יין מבקבוק לכלי הקרוי "מֵחַדְרֵר" (דיקנטר בלעז). קנקני חדרור מיוצרים במגוון של צורות וסגנונות, ולכולם תכונה משותפת אחת: לאחר שנמזג אליהם נוזל בא חלק ניכר יחסית משטח הפנים שלו במגע עם חמצן. חדרור נדרש, למעשה, רק בשלושה מקרים: כאשר אנו טועמים יין בוגר מאוד, כאשר אנו טועמים יין שעשוי היה להתבגר במשך זמן רב, והוא עדיין רחוק משיאו, וכאשר נבקש לאוורר יינות העתירים בגופרית דו-חמצנית. במקרה הראשון, אנו מחדררים את היין כדי להימנע ממזיגת המשקעים, שסביר כי הצטברו בתחתית הבקבוק, אל הכוסות שמהן נלגום; במקרה השני אנו עושים זאת כדי להאיץ את התחמצנות היין – תהליך המתחיל להתרחש מיד עם חליצת הפקק – ולמתן את העפיצות הרבה, שסביר כי יין בעל תוחלת השבחה ארוכה שנלגם בטרם עת יהיה ניחן בה. במקרה השלישי אנו גורמים להתפוגגות חלק מהגופרית הדו-חמצנית המצויה ביינות מסוימים, כמו יין בוז'ולה נובו למשל, בשיעורים גבוהים.
את היין הנטעם נמזוג לכוס, מהבקבוק או מכלי החדרור, בכמות קטנה יותר מזו הנמזגת אליה למטרות שתייה. הכמות אמורה למלא כרבע מנפח הכוס. כעת, לאחר שנערכנו לטעימה כנדרש, ניתן לגשת לביצועה.
זהו המקום לציין, כי למעשה, המונח "טעימה" מטעה כפליים. ראשית, הוא מטעה משום שבמהלך טעימת יין מקצועית נפעיל ארבעה חושים, ולא רק את אותו חוש טעם בודד; שנית, כל טעימה (אלא אם כן נסתום במהלכה את אפנו!) היא למעשה פעולה המשלבת בין הרחה וטעימה, והמניחה דגש דווקא על חוש הריח! מבחינה לשונית, צופן המשפט האחרון בחובו סתירה לוגית פנימית עמוקה, ואולם מבחינה פיזיונומית הוא נכון לחלוטין.
וכל זאת למה? משום שקולטני הטעם שבחך מסוגלים להבחין רק בין ארבעה טעמים: מתוק, מר, חמוץ ומלוח (חריפות אינה טעם; זהו אפקט כימי של צריבה, שכל איבר בגוף, גם אם אינו מצויד בקולטני טעם, יחוש, בעוצמה המשתנה כל-פי רגישותו העצבית). כאשר אנו אוכלים אפרסק בשל, למשל, אנו חשים בחכנו במתיקותו, אבל חוש הריח הוא זה שמאפשר לנו להבחין בינו לבין אבטיח בשל, שהנו מתוק לא פחות. זאת, הואיל וחוש הריח הוא למעשה חוש מפותח בהרבה מחוש הטעם. אדם שאינו תתרן מסוגל להבחין בין אלפי ניחוחות שונים, ואילו מספר הניואנסים הארומאטיים שטועמי היין הגדולים מסוגלים להבחין בינם עשוי להגיע לשתי רבבות ויותר! מגוון הניחוחות האפשריים רב וסבוך, וכדי לפשט את מלאכתו של טועם היין המומחה פותח גלגל הריחות, המובא בסוף החוברת כנספח.
ואולם, בארבעה חושים דיברנו, ולא בשניים, ונעמוד בדיבורנו גם נעמוד. בטרם נבוא במגע פיזי עם היין (שם יצטרף אל חושי הטעם והריח גם חוש המישוש שלנו, והנה מנינו כבר שלושה חושים), עלינו להטות את הכוס כנגד המשטח הלבן שהכנו מבעוד מועד, ולהתבונן ביין היטב. גם חוש הראיה, הרביעי מבין חושינו שנפעיל בטעימת יין, יכול ללמדנו רבות על תכונות המשקה, העומד כעת לבחינה ולביקורת.
לבנים תחילה
בשלב זה, אף שהעקרונות הכלליים של טעימת יין זהים, יהיה היין שנטעם אשר יהיה, רצוי לנו לדון בנפרד בטעימת יינות לבנים ואדומים. נפתח אפוא, כמקובל, ביינות לבנים.
הרמז הראשון שנחפש כאשר אנו מתבוננים ביינות לבנים נוגע למידת צלילותם או עכירותם. הסיבה לכך פשוטה – יין לבן שנעכר הוא יין לבן שהתקלקל. לאחר שווידאנו כי היין צלול, נבחן ויזואלית היבטים אחרים שלו.
צבע היין הוא אחד החשובים שבהם. למעט יינות מסוימים מאוד (כמו יינות סוטרן מבורדו או יינות בוגרים מאלזאס) יהיה צבעם של יינות לבנים אירופיים בהיר יחסית. צבע כהה יותר, חום-זהוב, ביין לבן מאירופה, מרמז לנו על-פי-רוב כי זה עבר כבר את שיאו. יינות "עולם חדש" קלאסיים מקליפורניה, אוסטרליה או צ'ילה, ייטו בצעירותם לצבע כהה יותר מזה של רוב היינות האירופיים.
התבוננות קפדנית ביין לבן עשויה לחשוף גם תנועה של בועות קטנטנות בו, או התגבשות של חלקיקים גבישיים בתחתית הכוס. אין כל רע בשתי התופעות. הראשונה מלמדת אותנו כי ביין נותרה או נוצרה כמות זניחה לחלוטין של פחמן דו-חמצני, ומרמזת על כך שהיין צעיר מאוד או שעבר תהליך תסיסה מורכב יחסית. החלקיקים הגבישיים העשויים להימצא ביין הם מצבורים של חומצה טרטרית (חומצת אבן), שהנה אחת החומצות הקיימות בתירוש. היוותרותה ביין מעידה בדרך כלל על כך, שהיינן בחר לסנן את יינו חלקית בלבד.
עתה, נבחן את פני השטח של היין הבאים במגע הן עם האוויר והן עם הדפנות הפנימיים של הכוס. אם נתבונן היטב, נראה כי באזור זה ישנה מעין הילה או טבעת שאנו מסוגלים לראות את גבולותיה. ככל שהיא רחבה יותר, כן צפוי היין להיות סמיך ובעל גוף יותר.
מתוך TERRAVINO 2010 צילום: אילן לוי
צמאים? סבלנות. ההתבוננות ביין טרם הסתיימה. לאחר שנעמיד את הכוס על רגלה, יזלגו בכבדות גדולה יותר או פחות טיפות על דפנותיה. גם לטיפות אלה, המכונות בעגת היין המקצועית "המניסקוס" ולעיתים גם "הדמעות" או "הרגליים", יש מה ללמדנו. ככל שיהיו סמיכות וכבדות יותר, צפוי היין להתאפיין בשיעורי אלכוהול וגליצרול גבוהים יותר. גם שיעורים גבוהים של חומרים אלה יקנו ליין סמיכות וגוף. כמות גדולה יחסית של גליצרול ביין עשויה גם ללמדנו, כי יהיה חומצי יחסית.
לאחר שהטועם בחן את היין היטב, מגיעה שעתו של אפו להיכנס לפעולה. ריחרוחה של כוס היין עלול לחשוף ניחוחות בלתי נעימים של טחב, או של אותו משהו קרמלי זול המוכר לכם אולי גם מהמשקה החריף שעמד זמן רב מדי על מדף כלשהו בבית סבתכם. ניחוחות אלה פירושן חדשות רעות: האחד עשוי ללמדנו, שפקק השעם של היין נוגע בפטרייה שפעולתה משפיעה גם על היין; השני – לבקבוק חדר חמצן שפגם ביין. ריחות אלה לא ייעלמו, ופירושם שהיין פסול או פגום במידה רצינית!
ליין שנטעם זמן קצר לאחר חליצת הפקק עלולים להיות גם שני ניחוחות אחרים, דומים מאוד. האחד הוא ניחוח גופריתי, והשני ניחוח של ביצים סרוחות. הגופרית לסוגיה משמשת ביקבים לצרכים שונים, וצוואר הבקבוק עלול לספוג מעט את ריחה. ניחוח הביצים הסרוחות הוא תוצאה של פעילות כימית מסוימת העלולה להתרחש בבקבוק, אך היא תנוטרל על-ידי המגע עם החמצן והריח שהותירה ייעלם תוך זמן קצר. זה הדין גם בריח הגופריתי.
אם מעלה הרחרוח הראשון את המסקנה שהיין שלפנינו אינו פגום, נוסיף ונרחרחו כמה פעמים נוספות. הואיל וכוס היא למעשה גם סוג של מחדרר, יאיצו כמה סיבובים מהירים שלה, שנבצע מעת לעת, את הריאקציות הכימיות שבין היין והחמצן שבאוויר החדר. כך, ייטיב היין לחשוף את תכונותיו הארומאטיות.
בהריחנו יינות לאורך זמן עלול להיוותר רושם, כי יינות צעירים מדיפים ניחוחות עזים יותר מיינות בוגרים. הרושם אינו לגמרי שגוי, וגם אינו לגמרי מדויק: נכון יהיה יותר לומר, כי לניחוחותיו השונים של יין צעיר טרם הייתה שהות להתמזג היטב אלה באלה בצורה הרמונית, ולכן חלק מהם יבלטו באופן יחסי, וימשכו אליהם תשומת לב חושית רבה.
יינות יעלו בנחיריכם ניחוחות במגוון עצום, ואף שהם עשויים מתירוש, יזכירו לכם ניחוחות אלה את ניחוחותיהם של דברים שונים ומשונים, שאין כל קשר בינם לבין ענבים! יריעתנו קצרה מלמנותם, אך לא מכדי להטעים מה רבות המסקנות שאנו יכולים להסיק מניחוחות אלה לגבי מוצא, סוג, זן ואיכות היין!
"ריחות של קלייה או עשן, ובייחוד ריח של שנף, ירמזו כי היין יושן בחבית עץ אלון;
ריח עשבוני משהו עשוי ללמדנו כי אנו טועמים סובניון בלאן, בעוד שריח של ליצ'י יהפוך דווקא הגוורצטרמינר לחשוד מרכזי"
ריחות של קלייה או עשן, ובייחוד ריח של שנף, ירמזו כי היין יושן בחבית עץ אלון; ריח עשבוני משהו עשוי ללמדנו כי אנו טועמים סובניון בלאן, בעוד שריח של ליצ'י יהפוך דווקא הגוורצטרמינר לחשוד מרכזי; ריח חמאתי הוא כמעט תמיד סימן לכך, שהיין הנדון – שלא כרוב היינות הלבנים – עבר תסיסה מאלו-לאקטית. מי שלא מכבר בא בשערי עולם היין עשוי לחשוב, כי תורה זו מסובכת באורח מייאש כמעט. חשוב לזכור, כי ככל שנשכיל וככל שנתנסה יותר בטעימות יינות נלמד לפרש את ניחוחותיהם בצורה מדויקת יותר, אך גם כי הכלים הבסיסיים של טועם היין עומדים למעשה גם לרשות כל אדם שלא טעם יין מימיו. או, במלים אחרות: יכולתנו לזהות ביין נתון ניחוח המזכיר ניחוח ליצ'י אינה תלויה כלל בהשכלתנו בתחום היין, או במספר טעימות היין שבהן השתתפנו. אלה רלוונטיים רק לגבי יכולתנו להפיק מהן את הניחוש המלומד, לפיו אנו מריחים יין גוורצטרמינר. בשלב ראשוני של "הקריירה" שלנו כטועמי יין די אם נשאל עצמנו שאלות פשוטות יחסית: האם ניחוח היין פירותי? האם הוא צמחי? עשבי? פרחוני? האם אנו מבחינים בשנף, קלייה ועשן? ואולי מבחינים אנו בצידם גם בניחוח חמאתי?
עתה, לאחר שריחרחנו את היין היטב פעמים אחדות, הגיעה השעה לערב בפעולה גם את החך. תחילה, נמלא פינו במעט יין מבלי לערב בפעולה גם כמות גדולה של אוויר, ונגלגל בפינו את הנוזל כך שיגיע לכל נקודה בחך. בלגימות הבאות נשאף דווקא לשאוף אוויר דרך היין שבחך, באורח שיהפוך גם את פינו למעין מחדרר.
כבר בלגימה הראשונית, סביר כי נימות שבלטו ביין בעת הרחרוח לא יהיו בולטות כל כך בחך, וכי נימות חדשות ייחשפו. לגימה ראשונה זו אף תיתן לנו מושג מסוים על רמת האינטנסיביות של היין. האם הוא תקיף? האם הוא "שטוח", או מימי? האם ניתן לומר עליו כי הוא "בעל גוף"? מיינות עתירי גליצרול ואלכוהול בהחלט ניתן לצפות כי יפגינו תכונה זו.
בין רקיקה למרקקה ולגימה מחודשת ננסה גם להגדיר לעצמנו אם היין יבש או חצי יבש, ועד כמה הוא חומצי. חשוב לזכור, שחומציות אינה שקולה כנגד חמיצות, וכי גם פירות מתוקים, שהחמיצות מהם והלאה, עשויים בהחלט להכיל חומצות בשיעור גבוה! זה הדין גם ביין, ולפיכך חומציות בו אין פירושה בהכרח שהיין יבש. מידת היובש, נזכיר, היא פועל יוצא של כמות הסוכר השיורי בו – ככל שזו קטנה יותר, כן היין יבש יותר. יין שטעימתו תזכיר לכם פירות הדר או תפוחים ירוקים הוא יין חומצי יחסית, גם אם הרושם הכללי הוא רושם של מתיקות (שאז, סביר להניח, מדובר ביין חצי-יבש). לבסוף, נרצה לבחון באמצעות החך שני היבטים נוספים של היין: האיזון והסיומת.
האיזון הוא האופן שבו משתלבים אלה באלה, בחוויית השתייה, הפרי, הסוכר, החומציות והעץ. ככל שהמיזוג בינם הרמוני יותר, כן ניתן לומר שהיין מאוזן יותר. אם נחוש כי אחד הגורמים הללו מתבלט יתר על המידה, או לחילופין – שחסרונו בולט – הרי שביין לא מאוזן עסקינן. הסיומת היא פשוט משך החוויה הכוללת של טעימת היין, לאחר שבלענו או רקקנו אותו. היא עשויה להיות קצרה, בינונית או ארוכה.
וכעת לאדומים
כעת, לאחר שהתרשמנו מיין לבן בכל דרך אפשרית, נמירו ביין אדום. אף שטכנית, נחזור על סט הפעולות שביצענו קודם לכן, ביין אדום נחפש הדגשים ורמזים שונים.
מימין איתי בן חיים יין יקב בן חיים.
משמאל אבי פלדשטיין יין יקב סגלצילום: אילן לוי
ראשית, נתבונן ביין. גם במקרה זה אנו מעוניינים להתרשם מצלילותו, אבל חשוב לזכור כי יינות אדומים לא מסוננים (מתוך החלטה מודעת של יצרניהם) נדירים פחות מיינות לבנים כאלה. פרמטר נוסף שבו נתבונן גם הפעם הוא צבע היין. בכל הנוגע ליינות אדומים, זה יכול ללמדנו פחות מכל על מקור היין, מעט יותר על איכותו, ובעיקר – על גילו.
עקרונות כלליים שכדאי לזכור הם, שיינות אדומים המגיעים ממדינות בעלות אקלים חם יחסית עשויים מענבים שנחשפו ליותר שמש, וצבעם צפוי להיות כהה יותר משל יינות המגיעים ממדינות שאקלימן קריר. ואולם, יש לתופעה יוצאים מן הכלל רבים, שכן צבעם של יינות אדומים נובע גם מסוגי זני הענבים ששימשו בייצורם (השיראז האוסטרלי, למשל, יפיק יין כהה יותר מהפינו נואר של בורגונדיה), ו/או מרמת הויניפקציה של היקבים – ביינות "מושקעים" ישתדל היצרן למצות כמות מקסימאלית של צבע מהזגים.
ואולם, צבעו של יין אדום הוא אינדיקציה מצוינת ממש לגילו ולשלב התפתחותו. הבה נטה שוב את הכוס כנגד המשטח הלבן, ונתבונן שוב בטבעת הנוצרת סביב דפנות הכוס הפנימיים. האם הצבע האדום מקבל בה גוונים כתמתמים-חומים, כשל אדמת חמרה או אפילו גוונים כהים יותר?
יינות אדומים צעירים באים לעולם במגוון עצום של גווני אדום וסגול, ואולם, גוונים כתמתמים-חומים הם סימן לכך שהיין בוגר. חשוב לציין, שהתבגרות של יין אינה תמיד חופפת את הקצב הצפוי שלה. לעיתים, חודרת לבקבוק הסגור כמות חמצן הגדולה במעט מהצפוי. כמות קטנה זו של חמצן לא בהכרח תביא להתחמצנות היין ול"מותו", אך היא עלולה להאיץ את תהליכי התבגרותו, ולקצר את תוחלת חייו.
גם הפעם, נתבונן ב"דמעות", והעיקרון שלמדנו בטעימת היין הלבן נותר על כנו: ככל שהן סמיכות וכבדות יותר, נצפה ליין בעל גוף מלא ושיעורי אלכוהול וגליצרול גבוהים יותר, ואולי גם – למידה נאה של חומציות.
גם הסכנות שנשקפות לאפינו ברחרחנו יינות אדומים דומות לאלה שפורטו כבר לעיל, כאשר עסקנו בלבנים. חשוב להזכיר בהקשר זה, כי ביינות אדומים ההתחמצנות עלולה להתאפיין גם בניחוח כרובי משהו.
רבים מהיינות האדומים הם יינות שולחניים פשוטים, שנועדו ליצרך בלוויית אוכל ולכן אינם ארומאטיים במיוחד. אל לנו להתאכזב במיוחד כאשר אנו נתקלים ביין אדום שניחוחותיו קלושים יחסית. נוכל, עם זאת, להפיק מכך ניחוש מלומד, לפיו אנו מריחים יין עולם ישן – ככלל, נוטים אלה של העולם החדש להיות מרוכזים וארומאטיים יותר.
גם כאשר אנו מרחרחים יינות אדומים, אנו שואלים עצמנו אם הם מזכירים לנו ניחוחות מסוימים, של דברים שאינם ענבים. רבים מהניחוחות הפירותיים של יינות אדומים יזכירו לנו פירות יער שונים, כפטל, תות, אוכמניות או שזיפים שחורים. ניחוחות מינראליים, השכיחים יחסית ביינות לבנים, כמעט שלא יימצאו באדומים, אך לעיתים יהיה להם ניחוח אדמתי. ניחוחות רבים אחרים של יינות אדומים יזכירו לנו תבלינים שונים, בעוד שהניחוחות העשבוניים שלהם עשויים להזכיר לנו צמחים כאקליפטוס, מנתה, או פלפל ירוק.
רמות הטאנין חשובות מאוד ביינות אדומים. קיומם של חומרים טאניים בשיעור גבוה ביין בא לביטוי בתחושת העפיצות – תחושה הדומה לזו שמחוללת אכילת פירות בוסר. קיומה בחלק הקדמי של החך מלמד, כי אנו טועמים יין צעיר הניחן בפוטנציאל השבחה והתיישנות. כאשר אנו חשים עפיצות במעמקי חלקו האחורי של החך, פירושו של דבר שהיין עבר את שיאו. יינות עולם ישן אדומים קלאסיים צפויים להפגין בצעירותם רמות גבוהות של טאנינים וחומציות – תכונות החיוניות ליינות אלה למען ישביחו לאורך זמן רב.
יישון יינות אדומים בחביות עץ אלון שכיח יותר מאשר יישון יינות לבנים בהן. לפיכך, אנו מועדים במקרה זה לחוש פעמים רבות יותר בניחוחות של עץ, קלייה ועשן. ניחוח של שנף ילמדנו, כי היין יושן בחביות חדשות, או חביות שעד כה נעשה בהן שימוש מועט בלבד. בשילוב החך נחזור על הפעולה שביצענו קודם לכן – ננסה בתחילה להשוות בין רשמי הרחרוח לבין רשמי הטעם. בלגמנו מהיין נזכור גם, כי עלינו לבדוק את האינטנסיביות שלו בחך. יינות אדומים חצי-יבשים הם תופעה נדירה ביותר, ואולם בחלק מהיינות שנטעם נחוש במתקתקות מסוימת. תופעה זו שכיחה ביינות אדומים המגיעים מאקלימים חמים, כמרכז אוסטרליה או דרום איטליה, העשויים מענבים שהגיעו לדרגות בשלות גבוהה. החומציות תבוא ביינות אדומים לביטוי שונה מאשר בלבנים. אין זה המקום לחפש נימות של תפוחים ירוקים או לימון! יינות אדומים חומציים נוטים לעורר תחושות של עקצוצים בחך, ותחושה זו שכיחה יותר בהם בצעירותם מאשר בבגרותם.
לבסוף, לא נשכח, גם כאשר אנו טועמים יינות אדומים, לבחון אם היין הוא בעל גוף (תכונה שהוא צפוי להשתבח בה ככל ששיעורי האלכוהול בו יהיו גבוהים יותר) ולהתרשם ממשך הסיומת שלו. בהקשר זה כדאי לזכור כי יינות בעלי אף "סגור", חומציות בשיעור ניכר ועפיצות מודגשת ומחוספסת יתגלו במקרים רבים כיינות צעירים בעלי עתיד מבטיח!
וזוהי (על רגל אחת, אומנם...) כל תורת טעימת היינות!
