ברכת "לחיים" הינה קיצורו של מנהג הנאמר בעת הקידוש על היין. המקדש אומר "סברי מרנן" והשומעים עונים לו "לחיים". ורק אז המברך ממשיך עם ברכת "בורא פרי הגפן". ושורשו של מנהג זה קשור לאקט הומאני שהיה נעשה בימי קדם, באמצעות היין.

מהפסוק במשלי (פרק ל"א פס' ו') "תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש", למדו חכמים כי אלו שנידונו למוות בבית דין, אין צורך שהם יהיו במודעות מלאה בעת ביצוע גזר דינם, אלא מותר להשקותם ביין ולטשטשם, בכדי להקל מעליהם את אימת רגעיהם האחרונים. בהתאם לכך, הובא בתלמוד בבלי (מסכת סנהדרין, דף ל"א), כי את היוצא להיהרג היו משקים בקורט של לבונה (אחד מהסמים ששימשו להכנת הקטורת בבית המקדש), מעורב בכוס של יין, על מנת לטשטש לגמרי את תודעתו של הנידון, לפני ביצוע גזר הדין.

כאשר המברך אומר בארמית "סברי מרנן", הרי שבתרגום אומר הוא לנוכחים "רבותי, תנו דעתכם!" (סברה=דעה). ומכוון הוא בכך את השומעים לצאת ידי חובת הקידוש בברכה שהוא עומד לברך.

אך מרגע שנתנו השומעים את דעתם על היין, הרי מיד היה עולה בהם ההקשר על השימוש הנעשה ביין בעת ההוצאה להורג. ובשל כך, ניתן אף להניח שהשומעים היו מתחילים להימנע משתיית יין, שמא יש בשתיית יין כוח מאגי שלילי כביכול, העלול להמיט על ראשם אסונות קשים. לפיכך, בכדי לנתק ולבדל את הקידוש ושתיית היין מכל הקשר של מיתה, תיקנו חכמים שאחרי שנתנו השומעים את דעתם על יין, יצהירו ויאמרו בקול שיין זה הוא "לחיים".

נוהג זה, להצהיר על היין שהוא לחיים, הפך עם הזמן לברכה ידידותית שאנו מברכים איש רעהו בעת השתייה. עם זאת, בזמן המשנה והתלמוד הברכה שנהגו השותים לברך איש את רעהו, הייתה עם ערך מוסף.

בגמרא במסכת שבת (דף ס"ז ע"ב) מסופר על רבי עקיבא שעשה משתו לכבוד בנו, ועל כל כוס וכוס של יין שהביא היה מברך "יין וחיים לפיותיהם של החכמים ותלמידי החכמים". ורש"י על המקום מסביר שכשמוזגים ונותנים כוס של יין, מברכים כך כברכה בעלמא, ברכה כללית וידידותית.

ההבדל בין הברכה שלנו לברכה שהייתה נהוגה בזמן המשנה, נעוץ בהיסטוריה. בזמן המשנה היה הכבוש היווני בארץ ישראל, שהסתיים רק עם מרד החשמונאים. ולמרות שהעצמאות השלטונית הושבה, הרי שעדיין נותרו השפעות חזקות של התרבות היוונית. ובתרבות זו, שתיית היין נסבה סביב פולחן האל דיוניסוס וכללה שתייה מופרזת והוללות עד כדי איבוד חושים.

וכמו שרצו חכמים לבדל את היין מהמיתה, בה במידה הם רצו לבדל את היין גם מנוהגי השתייה היווניים. לפיכך, דווקא תמידי החכמים נחשבו כאלה היודעים לשתות במידה הראויה, בלא ההוללות והשכרות העלולים ללוות את היין. לכן סבר רבי עקיבא כי תרבות היין ראויה היא דווקא לתלמידי החכמים ולכן כיוון את ברכת היין והחיים אליהם.

אך בימינו, למדנו כבר לזקק אלכוהול ואלה המחפשים שכרות ואובדן חושים, כבר לא פונים אל היין לשם כך אלא למשקאות אחרים, חריפים יותר. וניתן לומר כי השתייה במידה, שאותה ביקש רבי עקיבא, כבר נוהגת אצל כל חובבי ושותי היין. איננו מוקפים יותר בתרבות היוונית וברכת היין כבר מתאימה לא רק לתלמידי החכמים אלא לכולנו. וכך התקצרה לה הברכה התלמודית לברכה שלנו: לחיים !