שמן הזית הישראלי הוא מן הטובים, האיכותיים והטעימים בעולם, ועם זאת הידע של רוב הצרכנים בישראל מוגבל לשתי השאלות הנצחיות: "האם זה שמן זית כתית מעולה?" ו"מהי רמת החומציות?". הסיבה לכך ברורה - עד לפני מספר שנים הייתה תרבות צריכת שמן הזית בארץ כמעט ולא קיימת. מאז, השוק ההולך ומתפתח העלה שאלה אחת מהותית: האם הצרכן הישראלי בשל להתייחס אל שמן זית כפי שהוא למד להתייחס לקפה, לבירה או ליין?

לנו, הישראלים, יש נטייה לפטור מגמות קולינריות חדשות, ולקטלג אותן תחת הכותרת "פלצנות". זהו רפלקס מותנה - הנובע, איך לומר זאת בעדינות, מבורות. אבל זוהי בורות טבעית, כי בעוד שבמדינות אגן הים התיכון השימוש בשמני זית מושרש עמוק בתרבות, שוק שמני הזית בארץ הוא צעיר (בן כ-5-7 שנים בלבד, ילד ממש!), והצרכן הישראלי עדיין מגשש את צעדיו הראשונים בתחום.

באיטליה וביוון המסורות הקולינריות בנות מאות השנים מתבססות על שמן זית כשמן העיקרי במטבח, והבשלן הספרדי לדוגמה, ידע להבדיל בין הזנים השונים ולהתאים את שמן הזית למנה שהוא מכין, ואיש לא יעז לחשוד בו שהוא "פלצן".

בארצנו הקטנטונת במשך עשורים שלמים היה שמן הזית נחלת חלקם של סלטי הירקות והחומוס בלבד, ומבחינתם של רוב הצרכנים, לשמן זית היה חוץ משימוש אחד, גם טעם אחד: עז וחריף – זה של שמן הזית מהזן הסורי.

שינוי גישה ותפיסה אצל הצרכן הישראלי

סדנת מקצועית לטעימת שמן זית, TerraOlivo 2010

לבסוף, הצרכן ילמד גם להבחין בין סוגי שמני הזית השונים, המובדלים בנפות גידול כרמי הזית, בסוגי הקרקע, במידת ההשקיה ובאקלים. לזית סורי הגדל בדרום הארץ לא יהיה את אותו הטעם כמו לזית סורי הגדל ברמת הגולן.

ידע הוא כלי, והיעדרו יוצר חשדנות. הקהל צריך ללמוד לאהוב שמן זית ישראלי, להטיב להבין אותו, ועל הדרך גם להפריך מיתוסים, למשל, ששמן זית לא בריא לבישול. הבנה וידע לא רק עוזרים ללקוח לבחור את שמן הזית המועדף עליו על פי ייעוד, אלא גם מעודדים צריכה, ובפרט צריכה נבונה, חסכנית וירוקה יותר. התאמת השמן הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון, תבטיח כי הצרכן לא יתאכזב ברגע שיגיע לביתו וישליך את המוצר לפח, וימנע קנייה בזבזנית. מעל לכל, טעימת השמן מראש תבטיח את שביעות רצון הצרכן - ואין שום דבר פלצני בהנאה.

* הלה ונקרט היא בעלים ומנכ"ל אוליה, ושופטת בתחרויות שמני זית בינלאומיות