צוות של חוקרים מאוניברסיטת פירנצה באיטליה, גילה שלצרעה ולדבור מעורבות חשובה בתהליך ייצור היין. מסתבר, כי אותם חרקים מעופפים בעלי העקיצה הכואבת, עשויים להיות הסוד לארומה ולטעם המורכבים הנפלאים שביין. החוקרים מצאו שכאשר הצרעה והדבור נושכות את הענב המשמש להם מקור מזון, הם מסייעים בכך לתחילת תהליך התסיסה, המתבצע כבר על הגפן. בקרביהם של הצרעה והדבור מצוי שמר פעיל בשם Saccharomyces Cerevisiae האחראי לתסיסה הטבעית בתהליך ייצור היין, הבירה והלחם. עם נשיכת הענב, נותרת כמות מסוימת מן השמרים בתוך הענב ושאריות אילו מתחילות את תהליך התסיסה.

ראש צוות המחקר האחראי לגילוי המעניין, דוצ'יו קבליירי, צוטט בראיון לאתר The Salt, באומרו שהוא רואה בממצאים אילו משום הוכחה נוספת לקשרים הקיימים בטבע ולחשיבות שבשימור הטבע הסובב אותנו. אמנם הייננים נוהגים לרוב להוסיף שמרים בתהליך התסיסה, אלא שככל הנראה בלא הצרעות, טעמו של היין היה שונה. קבליירי עצמו בא ממשפחת מגדלי ענבי יין מטוסקנה. תרומתם של חרקים לתהליכי גידול של ענבים, כמו גם של גידולים חקלאיים נוספים, ידועה כמובן ולפחות מתקופת הרומאים נהגו מגדלי ענבי יין לנטוע פרחים בסמוך לגפנים, על מנת למשוך אליהם חרקים שונים, נוהג הקיים עד היום.

החוקרים ביצעו את המחקר על ידי שימוש בדפוסי DNA על מנת לנתח את הגנים של השמרים ולאחר מכן מצאו סימנים לאותם גנים בקרביהם של הצרעות. הניסויים גם הוכיחו שהשמרים עוברים הלאה מדור לדור של צרעות. ישנם חרקים נוספים וגם ציפורים מסוימות הנושאים את שמרי ה Saccharomyces Cerevisiae ואולם נראה שלצרעות תפקיד מיוחד, בשל ההעברה הגנטית של השמרים לצאצאיהם. ביולוגים מוצאים 2 מסרים חזקים במיוחד במחקר זה: הראשון, יינות גדולים מצריכים חרקים ולכן על המגדלים לבחון היטב את תהליכי ההדברה נגד חרקים בהם הינם עושים שימוש, והמסקנה השנייה, היא שבני האדם יודעים עדיין מעט מאוד על הסביבה האקולוגית שבה הם חיים.