יש להבדיל בין שני סוגים של ברכות בתעשיית היין הישראלית. כתעשייה המייצגת עם, דת וארץ היא בורכה בתנאי פתיחה יוצאים מהכלל, ואלו הן ברכות מהתחום הכללי, הגדול, המופשט, המיסטי לעתים. בצידן, ניתן למנות ברכות קטנות, פרקטיות, ארציות יותר, הנעוצות בחיי התעשייה, המסחר וההשכלה. קשה לערב בין הסוגים, ובכל זאת – מכלול הברכות קיים, ואין להתעלם מאף אחד מהסוגים. הפשרה הלא מושלמת של כותב שורות אלו, תהיה למנות חמש מכל סוג:
1. הדת
חישבו על צומת מעניינת מאוד בתולדות אירופה: קריסתה של האימפריה הרומית המערבית. האם הייתה נותרת בה תרבות יין כפי שהיא קיימת בה כיום, אלמלא היו יורשי האימפריה הזו הולכים בדרכי הקיסרים הרומיים האחרונים ומתנצרים. אפשר שכן, אפשר שלא, אך היות היין חלק בלתי נפרד מהמרקם הדתי מבטיח את קיומו. הקווים הגדולים של מפת הכרמים האירופית דהיום שורטטה על-ידי נזירים, שכן היין חיוני לסקרמנטים הנוצרים והיה חיוני להם. בה במידה, היין הוא חלק אינטגרלי מהדת היהודית. כתבי הקודש היהודים דנים בו, עליו מקדשים את השבת והחג, ומבדילים עימו בין קודש לחול. בהיותו חלק אינטגרלי מהדת היהודית, הוא מהווה גם חלק אינטגרלי מהתרבות היהודית, וזו יש לה אחיזה ממשית גם בעולם החילוני, בעידן של חילוניות.
2. הכשרות
ואולם, גם בעידן חילוני קיימים ציבורים דתיים ומסורתיים, ולהם צרכים ייחודיים ואחד החשובים שבהם הוא הכשרות. ההבדל החשוב ביותר בהקשרם בין עידן זה לעידנים קודמים, הוא שכיום מדובר בציבור בינלאומי החי בכפר גלובלי. את המוצר הכשר לא חייבים לספק עוד בייצור מקומי. נקל היום יותר מאי פעם לייבא ולייצא יינות ברחבי תבל. אומנם, מבחינות מסויימות קשה יותר לייצר יינות כשרים בישראל מאשר בכל מקום אחר – הדת היהודית מציבה דרישות מחמירות במיוחד לאופן שבו יש להתייחס לפרי הגפן בארץ הקודש. ואולם, ניתן למצוא כאן שפע עצום של עובדים יהודים, וחשוב מכך – ניתן לשלם להם בשקלים כדי לייצר מוצר צריכה, שרוב צרכניו משתכרים דולרים של ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, יורו, ליש"ט, ראנד וכיו"ב. במילים אחרות – כמעט כל יהדות הגולה חיה בעולם המערבי ובעידן הנוכחי קל למכור לה מוצר חקלאי שרכיב העבודה בעלותו זול. מאידך גיסא, עיצבה ישראל את מיסיה באורח המקשה על יינות כשרים זרים להתחרות בשוק המקומי. שוק היינות הכשרים בעולם אומנם מוגבל בהיקפו, אך תמיד יספק עבודה לכורמי ויינני ישראל. זו תעודת ביטוח, ששום יצרן אמריקני, אוסטרלי או צ'יליאני לא נהנה משכמותה.
3. ההסטוריה
אותנטיות הופכת לערך חשוב יותר ויותר בפוליטיקה של הגסטרונומיה. בכל רחבי אירופה, אנו רואים שיבה של הייננים לא רק לזנים מקומיים, כי אם גם לשיטות ייצור ותיקות, שלעיתים אבד עליהן הכלח. יינות יוונים מושכים בשנים האחרונות תשומת לב גדולה מאוד בעולם, בשל העובדה שהם עשויים מזנים עתיקי יומין (חלקם נמנים עם העתיקים שבזנים המשמשים בייצור יינות) ובאוסטריה, עסוקים לא חוקר ולא שניים בהוכחת התיזה לפיה התקיימה שם תעשיית יין עוד לפני הרומים. מובן, שהאותנטיות יפה כל עוד היין מיוצר בשיטות מודרניות, המבטיחות היגיינה ומיצוי מקסימלי של חומר טעם וריח מהפרי.
לתעשייה שלנו ישנם כלים נפלאים לספק מוצר שכזה - טכנית, היא תעשיית עולם חדש, מתקדמת מבחינה טכנולוגית הן בכרם והן ביקב, אך ייצור מודרני זה של יינות עטוף בהילה הסטורית, שמיטיבים לסמלה טוב מכל המרגלים ששבים מהארץ המובטחת ועימם אשכול ענבים גדול וכבד כל כך, עד שהם אנוסים לשאת אותו "במוט בשניים".
4. הטרואר
השבח לאל - הוויכוח התמוה מאוד שהתנהל כאן לפני שנים אחדות בשאלה אם יש בכלל טרואר (ולא רק אם יש טרואר ישראלי!) תם, ולכל ברור כי יש טרואר, ויש טרואר ישראלי. אנו מתחילים להבין את הפוטנציאל של סירה בהרי ירושלים, ואת איכויות הזינפנדל ברמת ערד, ואת תכונותיה המצויינות של רמת הגולן הצפונית לענבי שרדונה. טרוארים קטנים אלה נעוצים כולם בארץ נוחה מאוד לכורמים וייננים, ארץ שאין לה כפור באביב ולא יורד בה גשם בקיץ ומידות החום בעונתה החמה חזויות שנה מראש בערך והיא משופעת באדמות עניות שגפנים אוהבות במיוחד, ושוכנת על קו רוחב מצויין לגידול ענבי איכות מזנים שונים. היעדרם המזדמן של משקעים אינו מהווה עוד אתגר בעולם המודרני - השקייה מלאכותית היא פתרון מצויין לקושי האקלימי היחיד שחווים כורמים והטכנולוגיה פתרה לחלוטין. התנאים הטבעיים של ארץ ישראל מהווים יתרון עצום, ומאפשרים ליקבים לתכנן את מהלכיהם ביתר קלות בטווח הארוך. אין חושבים על כך, אך יציבות אקלימית שכזו (הקרקע אינה משתנה בשום מקום, אלא במשך תקופות ארוכות מאוד) היא חלומם הרטוב של כורמים רבים ברחבי תבל.
5. מנטליות היהודי הנודד
האמת, אחת ולתמיד, צריכה להיאמר, ולא תמיד ענווה היא צו השעה. אומנם נכון: תעשיית היין המודרנית שלנו הוקמה רק בסוף המאה ה-19, ונכון גם שרוב מומחי היין שלנו לא רכשו בשום מקום השכלה מסודרת, וזה הדין גם ברבים מהייננים של היקבים הקטנים יותר. ואולם, דווקא ה"חפיפניקיות" הזו, הנשענת על מסורת עתיקת יומין של נדידת היהודים, גורמת לתופעה מעניינת: אף שאיננו מכירים אולי את הטרואר שלנו, כרמינו, ענבינו ויינותינו במידה שהצרפתים או האיטלקים מכירים את שלהם, אנו יודעים "קצת על הכל". מומחים צרפתים גדולים מגלים בורות מדהימה בכל הנוגע ביינות איטליה. לאיטלקים יש מושג קלוש מאוד על יינות ספרד. זנים ושיטות חוצים בכבדות את גבולות ארצות היין של העולם הישן, בעוד שהעולם החדש יודע לאמצם בזריזות. כך יודעים לעשות גם אנשי היין שלנו, הנהנים מאידך גיסא מקירבה גיאוגרפית ותרבותית לעולם הישן. היהודי הנודד, גם בארצו, גם בתום נדודיו, הוא מעין אוטודידקט אקלקטי נצחי, שלא יהסס להתסיס במיכל מתוצרת מקומית שעוצב בהשראה אוסטרלית זן צרפתי עם שמרים איטלקים. בעולם המודרני, האקלקטי, הקטן, חסר הגבולות, ייתכן מאוד שזהו צו השעה.
כאמור, בצד ברכות אלו, החוצות זמנים וממשות, ניתן למנות גם ברכות פרוזאיות יותר, המשקפות יותר את זמננו ואת תנאיהם הספציפיים:
6. יקבי רמת הגולן
אין כל ספק, שהגורם החשוב ביותר בתולדות היין הישראלי היו יקבי כרמל מזרחי. מונופול זה החזיק על כתפיו, תוך שהוא מאמצו בחיבוק דב, את ענף היין, במשך עשרות שנים. ואולם, את העידן הנוכחי של תעשיית היין הישראלי עיצב יותר מכל גורם אחר היקב הקטן בהרבה השוכן בקצרין. יקב זה הצעיד את ישראל אל המודרניות, העלה את תעשיית היין שלה על מפת היין העולמית, והיה הראשון שזיכה יינות ישראלים בתשומת לב ובהכרה. גישתו חסרת הפשרות כלפי האיכות והמקצועיות שינו לעד את הסטנדרטים שלפיהם ייצרו, מייצרים וייצרו יינות ישראלים, ואין כל פלא שהתעשייה כולה מיישרת קו לפי יקב זה, מנסה להידמות לו, ורואה בו את האלוף שיש להביסו. כל יצרן ישראלי השתפר רק מעצם קיומם של יקבי רמת הגולן. אפילו תיווי היינות הושפע ממעלליהם. הבחירה של התעשייה הישראלית בסגנון מסויים - זנים בינלאומיים בויניפיקציה של עולם חדש - נשענת במידה מרובה על הצלחתם של יקבי רמת הגולן. בתעשיות יין ותיקות יותר, נדיר למצוא מגדלור שכזה, אבל יקבי רמת הגולן הם לישראל מה שהיה שאטו פטרוס לפומרול.
7. שנות ה-90
זוכרים? היה חלון קטן, לפני זמן לא רב כל כך, חלון קטן שזרח דרכו אור. לאחר שנים של הפרטה אינטנסיבית, זכינו לתקופה קצרה של שגשוג כלכלי, תקוות לשלום, שפע של מבקרים ונהרות של מידע. נחשפנו לעולם הגדול ולמנהגיו. הרגשנו שאנו אזרחים שווי זכויות בו, הדומים לשבדי, ליפני ולקנדי. ביקשנו לשכוח את נטיות ההסתגרות וההתבדלות שלנו, ששבו לפרוח בשנים האחרונות. הטמענו מידות גדושות של גלובליזציה. שינינו את דרכינו בדרכים שונות ומשונות, ואחת הדרכים הללו הייתה לשלב את היין בשיגרת החיים. אם עד לאותה תקופה ראו רוב הישראלים ביין מוצר שצורכים רב בהזדמנויות חגיגיות במיוחד, באו שנות ה-90' ושינו זאת. אין פירוש הדבר, שהישראלי הגביר מאוד את קצב צריכת היין שלו - אין זה מדרכו. הוא הגבירה במעט, ובעיקר שינה את התייחסותו אל היין. השינוי הזה חשוב מאין כמותו, כי מבלעדיו לא תתקיים תרבות יין. תרבות יין - הדם הזורם בעורקיהן של תעשיות יין - עשויה להתקיים רק כאשר היין מצטרף ללחם, לחלב, למקלחת, לצפייה בחדשות.
8. ההון האנושי
לכל תעשיית יין ישנם גיבוריה, והם ידועים יותר או פחות או שנויים במחלוקת יותר או פחות. תפקידו האמיתי של דום פייר פריניון בתולדות שמפניה אינו ברור ונופח כנראה מאוד, אך הוא מגיבורי תעשיית היין של האזור. ברורה לחלוטין, לעומת זאת, תרומתו של וולטר קלור לתעשיית היין המעניינת של וושינגטון סטייט: הוא היה אביה, במובן המקובל שם על הכל. לתעשייה הישראלית ישנם גיבורים הסטוריים כאלה - קארל נטר, הברון רוטשילד ואחרים - אבל הדור הנוכחי של אנשיה מוכשר ומושכל באופן חסר תקדים. עם החינוך והספר יישם סוף סוף בדורנו את מה שהיה מקובל עליו מאז ומתמיד, היינו שהצטיינות מקורה בלימודים, והצטיינות יתירה - בלימודים גבוהים. בחוד החנית של התעשייה עומד כיום דור מוכשר של ייננים צעירים, שלמדו את מלאכתם במוסדות האקדמיים המובילים בתחומם בעולם. המנהלים אינם עוד עסקנים. הכורמים מתמקצעים. בצידם, יינני יקבי הבוטיק נהנים מחשיפה חסרת תקדים למידע, בזכות המהפיכה המפורסמת שהתחוללה בתחום.
9. קבוצות והתקבצויות
השנה הצטרפה אפילו חברת הכרם – אולי השחקן הרציני היחידי בענף היין שעוד היה מזוהה באופן מוחלט עם ייבוא יין – לרשימת החברות המשווקות ומפיצות יין ישראלי, והחלה לשווק יינות של שבעה יקבי בוטיק. יצירה זו של קבוצת יקבים אינו "פטנט בלעדי" שלה, ובשוק היין פועלים כיום כמה וכמה גורמים, כחברת "טרואר" למשל, המציעים סל מוצרים של כמה יקבים ישראלים. החברה הסקוטית צירפה להיצע מוצרי יקב דלתון גם את יינות יקב עמק האלה. יקב ססלוב הקים חברת הפצה משותפת עם יקב טוליפ. המגמה ברורה: יקבים קטנים אינם נאבקים עוד בגפם בענף, ההופך בהדרגה להיות נחלתם של שחקנים גדולים יותר ויותר. בכל אשר תפנה כיום בענף היין הישראלי תגלה בו קבוצות והתקבצויות. זהו ניצול נכון של יתרונות לגודל, שאומנם יגרום (כבמשחק הכסאות המוזיקליים) לנשירתם של כמה שחקנים מהענף, תרתי משמע, אך יחזק את רובם, יחסוך מהם את העיסוק החובבני בשיווק והפצה, ויאפשר להם להתמקד בעיסוקם העיקרי – ייצור יין.
10. ...וחברת "המגש שקד"
הברכה הגדולה ביותר של תעשיית היין הישראלית היא שהיא פועלת כיום במרחב שיש בו תרבות יין של ממש. זו קיימת משום שקם יקב שהעמיד בראשונה סטנדרטים של מצויינות (ושווק במשך שנים רבות בהצלחה אדירה על-ידי "המגש שקד"), משום שאיפשרו לאנשים לרכוש יינות בזול לצריכה יומיומית (ושום מוצר לא ענה על צורך זה באופן גורף יותר מ"גאטו נגרו"), משום שאנשים החלו להתעניין ביין (ו"המגש שקד" הייתה החברה הראשונה שהקימה בי"ס לתרבותו), משום שנוצר תמהיל נבון ונכון, שכל אחד מחלקיו מזין את משנהו, בין יצור וייבוא (ותמיד, תמהיל שכזה התקיים ב"דרך היין", ותמיד היו למשפחת שקד מוצרים זרים ומקומיים טובים להציע לנו, אלה בצד אלה), משום שקמו גם חנויות מתמחות, שנדרשו כאן כל כך (ו"דרך היין" בתל אביב הייתה הראשונה שבהן, וסנונית שבישרה את בואן של תריסר אחיות ויותר). חברת "המגש שקד" לא יצרה את תרבות היין הישראלית, אך היא השפיעה לחיוב ב-25 השנים האחרונות על כל אחד מההיבטים של תרבות זו. ספק אם קיים בענף שחקן נוסף, שניתן לייחס לו זאת.
