ההלכה היהודית, כמו גם נהלי הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, משפיעים ישירות על תעשיית היין הישראלית. מאחר וכך, ראוי וכדאי לכל הנוגעים בדבר להכיר ולבחון את ההיבטים השונים של הלכות היין. מדור זה יעסוק מידי פעם בפעם בנושאים אלו.
בגיליון יולי 2006, פורסם כאן מאמר הבוחן את איסור מגעו של יהודי חילוני ביין כשר ("עניין של כשרות", יין וגורמה גיליון 98) והובאו שם מקורות הלכתיים והסברים לחוסר תקפותו של איסור זה בימינו. ויש מקום לעיין עוד בסוגיה זו, הן כדי להבין את התנגדותה של הרבנות והן כדי לנסות ולמצוא פתרון אפשרי לבעיה.
תחילה עלינו להבין מדוע למרות כל המובאות ההלכתיות, הרבנות עומדת בהתנגדותה להקל בעניין. לשונות רעות יאמרו כי הכשרות הפכה ל"ביזנס" והרבנות חוששת מאיבוד מקורות הכנסה. אך טענה זו רחוקה מהאמת ואף נטולת היגיון. לו הקלה הרבנות את נהליה, יש להניח כי יקבים רבים היו מוכנים להפוך לכשרים וכך הרבנות הייתה רק מגדילה את הכנסותיה מאגרות הכשרות. גם פרנסתם של משגיחי הכשרות לא הייתה נפגעת, שכן גם אם הם לא יידרשו יותר כפועלי ייצור ביקבים, הרי מנגד, תורחב מאוד עבודתם כמשגיחים המסתובבים ומפקחים על מעגל הולך וגדל של יקבים. ואפילו ארגוני הכשרות הפרטיים היו נהנים מכך, שכן ככל שיהיו הקלות בנהליה של הרבנות, כך יהיו אלה שלא יקבלו זאת והדבר רק יגבירו אצלם את הביקוש לתעודת הכשרות המחמירה של הארגונים הפרטיים.
הסיבה האמיתית להתנגדות להקלות בנושא מגעו של החילוני ביין, קשור קשר עמוק במקומו המיוחד של היין בתרבות היהודית. היין נחשב "כלי של ברכה". דהיינו, אמצעי להורדת קדושה לעולם. לכן קידוש השבת והמועדים נעשה על היין, לכן קידוש הנישואין נעשה ביין, לכן בליל הסדר אנו משתמשים בארבע כוסות של יין, כנגד ארבעת ביטויי הגאולה שבמקרא.
על הסיבה למקומו המיוחד כל כך של היין ביהדות נכתוב בפעם אחרת. נציין כאן רק כי הביטוי "נכנס יין יצא סוד" אינו רק גימטריא נחמדה או מטבע לשון. זוהי אמרתו של רבי חייא הגדול (תלמוד בבלי, עירובין ס"ה): "כל המתיישב ביינו (ששותה מעט ואין דעתו משתבשת), יש בו דעת שבעים זקנים (סנהדרין הגדולה). יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות. נכנס יין יצא סוד". הסבר: השותה הרבה יין, יוצא ממנו הסוד. אך השותה מעט וביישוב הדעת מתגבר בו כוח הסוד ויש בו דעת כסנהדרין. על בסיס זה, המהר"ל מפראג הרחיב וכתב ב"דרוש על המצוות" על הכוח הרוחני שיש ביין ועל חשיבות הקדושה שחייבת ללוות את ייצור היין.
תפיסה זו, הרואה ביין דבר קדוש ונעלה כל כך, היא זו הגורמת לממסד הדתי להתחלחל מהרעיון שיהודי חילוני ייגע ביין. לא ייתכן בעיניהם שהיין המשמש כ"כלי של ברכה", ייוצר שלא בקדושה, על ידי יהודי שאינו ירא שמים ואינו מקפיד על המצוות. וגם אם זהו טיעון רעיוני ולא טיעון הלכתי מובהק, עדיין יהיה קשה מאוד לדתיים רבים לקבל ולהסכים להקלות בכשרות היין.
למרות כל האמור, ישנם מודלים הלכתיים שייתכן וניתן יהיה לאמצם בנושא היין וכך יתאפשר פתרון שיניח את דעת כל הצדדים. אם ניקח כדוגמא את נושא כשרות החלב, נמצא כי חז"ל גזרו איסור על חלב שנחלב בידי עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), מחשש שמא בתוך החלב שלהם הם ערבבו חלב מבהמה לא כשרה. ולמרות זאת, בדורות האחרונים נמצאו כמה פוסקי הלכה שהקלו בצדדים שונים של האיסור.
רבי פסח צבי פרנק (1873-1960), מי שהיה רבה של ירושלים, מצא היתרים לאבקת חלב עכו"ם. רבי משה פיינשטיין (1895-1986), מי שהיה גדול הפוסקים בארה"ב, מצא היתרים לחלב עכו"ם שנחלב במדינות מתוקנות, תחת פיקוח ממשלתי המוודא שלא עורבב בחלב כל חלב ממקור אחר.
הרבנות הראשית לישראל הכירה ולא הכירה בהיתרים אלו. הם לא נקטו עמדה משלהם ביחס להיתרים שפוסקים גדולים אלו קבעו. במקום זאת, הם הנהיגו שתי רמות של כשרות. הכשרות הרגילה, זו המכירה בהיתרים, תוך שהיא מציינת זאת על גבי האריזה, כגון "כשר לאוכלי אבקת חלב נוכרי". ומעליה, בעבור אלו שלא סומכים על ההיתרים, ישנו הכשר ה"מהדרין".
אם נאמץ פתרון זה גם ביחס לכשרות היין, לכאורה, מצאנו פתרון. אם הרבנות תנהיג גם ביין שתי רמות כשרות - הכשרות הרגילה, זו הסומכת על ההיתרים למגעו של החילוני ביין, ומעליה, כשרות "מהדרין" שאינה סומכת על ההיתרים ומקפידה על ייצור יין בידי יהודים דתיים בלבד, הרי מצאנו דרך להניח את דעת כל הצדדים. הדתיים והחרדים המבקשים כי ה"כלי של ברכה" ייוצר בקדושה, יקפידו על הכשר ה"מהדרין". ואילו שאר הציבור ייהנה מיין הכשר בכשרות רגילה, הנעשה במגעו של היהודי החילוני.
אפשר אפילו לראות בפתרון שכזה אינטרס מובהק של הרבנות הראשית. שכן, הרי לא כל היין הנצרך בישראל נצרך על ידי דתיים דווקא. ובוודאי שלא כל היין הנצרך בישראל משמש כ"כלי של ברכה". והוספת דרגת ביניים זו בכשרות תביא להרחבה משמעותית של היקבים הכשרים. בכך הרבנות "תרוויח" שיילקחו תרומות ומעשרות מהיין המיוצר והציבור לא יוכשל ביינות "טבל" (שלא נלקחו מהם תרומות ומעשרות). כמו כן, הם ימנעו בכך את ייצורו של היין בשבת ואף יגדילו את החלק היחסי של היינות הכשרים הנמצאים על המדפים.
ומעבר לאינטרסים לכאורה של הרבנות, פתרון שכזה הינו גם אינטרס מובהק של יקבי ישראל. אם הם ירצו בכך, הייננים יכולים יהיו להמשיך ולייצר יין במגעם האישי, תוך אפשרות כניסה לרשתות השיווק ולשוק היינות הכשרים. כך בידי כל יקב יהיה גם פתרון נוסף, דרך ביניים, ולא ייאלצו מסיבות מסחריות לעמוד מול דילמת הכשרות הקשה, הדורשת מהם להתנתק מכל מגע עם היין, נשוא אהבתם.
