במידה מסוימת יין הוא עניין של רומנטיקה, על כך נדמה לי מסכימים כולם. כבודם של הבשומות והטעמים במקומם אמנם מונח, אך לעתים בחוגים מסוימים, הטקסיות סביב הבקבוק חשובה לא פחות. במרכזו של טקס פולחני זה ניצב לו פקק השעם שנדמה כי היה כאן מאז ומעולם. אכן, אם רוצים להתחקות אחר ימי טרום השעם, יש לנדוד לאמצע המאה ה-17, אז החליפו יצרני היין הצרפתיים את סמרטוטיהם ספוגי השמן לטובת הפלא הטכנולוגי האחרון. שם נולד רומן ארוך שנים אשר עלה על שרטון קל רק כעבור 300 שנה.

פקק השעם המסורתי

במשך שנים נחשב השעם כפתרון הגרוע במיעוטו לאטימת בקבוקי יין. גמישותו, אי חדירותו לנוזלים והעובדה כי מעט חמצן מצליח לעבור דרכו סיפקו לבקבוקי היין את מרבית צורכיהם. עם זאת, בעיית השיעום (Cork Taint), המשתלטת על טעמי היין ומותירה אחריה טעמי קרטון טחוב פוגעת בכקרוב ל-5% מכלל היינות. תוסיפו לכך בעיות של התפוררות השעם ואת סדיקתו הגורמת לחימצון - ותקבלו פתרון שאופיו הרע לא תמיד במיעוט.

ברבות השנים הבינו היקבים, והמסחריים מביניהם לפני כולם, כי על מנת להבטיח לקהל הצרכנים יין נקי מפגמים, יש לשנות גישה. תחילה סרבו חובבי היין לקבל את פקקי ההברגה (Screw Cap), והשעם הסינתטי כלגיטימיים. עם הזמן, החלה להתקיים מעין הסכמה שבשתיקה שבמרכזה חוזה לא כתוב: "נחיה עם הסינתטיים, אך עם תנאים שיופיעו רק ביינות שמיועדים לשתייה מיידית, ואשר יגיעו מארצות העולם החדש ושיהיו כמובן זולים, שהרי גם לרומנטיקה יש מחיר".

הפקק החדש של דומיין פונסו

מעטים העריכו כי הסטטוס קוו ישבר בשמרני שבאזורי היין – בורגון שבצרפת. ודווקא בדומיין פונסו Domaine Ponsot, יקב המתגאה במיוחד במסחטות העץ בהן הוא משתמש עוד משנת 1945. בשנת 2008 נפל דבר ו-לורן פונסו Laurent Ponsot החליט לעשות מעשה ולהחליף את פקקי השעם שלו בפקקים סינתטיים מסוג ארדאה Ardea. היה זה צעד חסר תקדים, היות ולא היה מדובר רק ביינותיו ה"פשוטים" אלא גם ביינות הגראן קרו Grand Cru מן החלקות המפורסמות ביותר, הנמכרים במאות ואלפי שקלים. הטיעון של לורו נשמע מוכר, הוא פשוט מאס בבקבוקים שנפגעו מן השעם. אך לא הייתה זו החלטה של רגע, שהרי פונסו הוא אחרי הכל אדם יסודי. במשך 20 שנה הוא חקר את כל סוגי הפקקים האפשריים, שלח יין למעבדות ולרוב התאכזב, עד שגילה את הארדאה. הפקק, פרי מחקר של מכון אם-איי-טי .M.I.T , מורכב מפולימר סינתטי המשמש בין השאר לבניית לב מלאכותי. לדברי לורן פונסו, אם הוא טוב מספיק לגוף האנושי, הוא ודאי טוב גם ליין.

בניגוד להערכותיהם של רבים עד כה, לא נראה כי החלפת הפקקים היא תופעה חולפת, אלא נדמה כי זוהי מגמה. מספר גובר והולך של יצרנים מן השורה הראשונה אינם מפחדים יותר מאותה סטיגמה שדבקה בפקקים הסינתטיים. די להזכיר את פולו די מארצ'י Paulo di Marchi, אולי גדול יצרני העלית של טוסקנה הפוקק את יין הדגל שלו צ'פראלו Ceparello בפקק מתברג.

כעת רק נותר לתהות: אם עתידו של השעם מאחוריו, האם אתו תעלם גם הרומנטיקה?