לא כזה שפונה רק למיליה הקבוע של חובבי היין בישראל (מבלי לזלזל כלמובן) ולא לחברים של... למכרים של... מלחכי פנכתם של... לא. בר יין שאת מרבית יינותיו מציע גם בבקבוק וגם בכוס, שמכבד קהל שרוצה לרכוש כוס יין ב 40 שקלים ולקהל שרוצה לרכוש יין ב 29 שקלים, יינות מורכבים ועמוקים לצד יינות שלא חייבים לדבר עליהם כששותים מבלי לפגוע בהנאה מהם, כזה שמכבד את העובדה שתרבות יין צריך לטפח וא להתיז בפני החברה ולעזאזל הלקוח. אז זהו. זה המניפסט שלי הנוגע לסיבה הראשונה שבגללה צריך ללכת ולבקר ב"בר א וין" (Bar a Vin)
"בר א וין" שוכן בתחילת שדרות רוטשילד, בגבו של "המכון הצרפתי" ובצמוד למסעדת "פרונטו". מיקום נהדר, אווירה טובה ועיצוב רב חן (למעט השירותים). אפשר לשבת סביב הבר או בחוץ בחסות מאווררים שעושים את העבודה. אולם, בביקוריי החוזרים במקום, גיליתי פער שקשה להסבירו בין הישיבה בפנים ובחוץ. משום מה, כשהוגשו מנות האוכל בעת הישיבה על הבר, נראה היה שצריך להניח אותן על שולחן אלגנטי מכוסה מפה לבנה. רוצה לומר, המנות היו אלגנטיות מדי בשביל הבר. לעומת זאת, בזמן הישיבה בחוץ, נראה שהמנות "התכתבו" (אוי כמה שאני שונא את המילה הזו), יפה עם האווירה והשולחן גם בהיעדר הסנוביזם שלי.
המטבח עובד בשיטת מה שיוצא ראשון, מוגש. זה מתאים לבר יין כמו זה ומתאים פחות למסעדות. אבל, כשהמנות יוצאות אחת אחרי השנייה ללא הרף ונערמות משל היינו בחתונה קווקזית, יש לנו בעיה. השירות הן על הבר והן בהסבה לשולחן טוב ומתאים לאופי המקום שנע על הקו שבין בורגנות לעממיות. המלצרים הלבושים שחור, אדיבים, מקפידים להכיר את המנות והיינות ונותנים ללקוחות את המרחב המתבקש. יחד עם זאת וכאן הערתי היחידה למלצרים, לימדו לווסת את קצב יציאת המנות לשולחן. היערמות צלחות על השולחן זה לא סקסי, וודאי שלא מעורר תיאבון.
אגב מלצרים, הנה קריאה לשף המסעדה, אל תערבבו את המלצרים של בר א וין וצוות המלצרים המזעזע של דא דא ודא (או כפי שאני אוהב לקרוא לו נייט נייט ונייט). המתחם משותף אבל כדאי שכל מלפפון יישאר בערוגה שלו.
בבר א וין ניתן למצוא מגוון מנות ים, אויר ויבשה. התפריט עונתי וכך גם תפריט היין המצוין. בין המנות הראויות לציון, נמצא ההמבורגר הקטן עם הבצל והגבינה. שמיימי, לא פחות. מנת כרישה מאודה עם אגוזי לוז ובצלצלי שאלוט, מנה מצוינת ופריכה, פטה אן קרוט שהוא מנה קלאסית מהמטבח הצרפתי בה נארז בשר טחון גס לתוך בצק פריך וחמאתי מצוינת גם היא אבל, וקשה לי להאמין שאני כותב את זה, יש בבצק יותר מדי חמאה והוא מאבד מעט מפריכותו. סטייק סינטה וצ'יפס הייתה מנה טובה מאוד, אם כי הצ'יפס צריך להיות יותר פריך. מנת אוייסטרים (ג'ילארדו) בשרניים היא מנה שאין בה כדי להעיד על העשייה במטבח יתר על המידה, אולם גם להגשה יש תפקיד והגשתם של האוייסטרים במחבת מתכת מלאת קרח לצד בקבוק טבסקו ורוטב, מעלה חשדות שמישהו באמת חשב על ההגשה ושיחק אותה.
שתי מנות פחות מומלצות: אחת קבועה, קרוקט לחי עגל והשניה מנת "ספיישל" שיש לשפר בצורה משמעותית לפני הפיכתה לקבועה, אספרגוס בחמאת בוטרגה. בשר לחי עגל בבישול ארוך הוא אחד מתענוגות החיים, באמת. אבל העטיפה מוגזמת והופכת בפה את המנה למעיין עיסה שמזכירה לחם קשה ובשר. לא כיף. לעומת זאת הירקות הכבושים המלווים את המנה הזו מצוינים. מנת האספרגוס בחמאת בוטרגה אמורה הייתה להיות הפתעה נעימה אבל אכזבה בגדול. האספרגוס נחלט בצורה מדהימה, יחד עם זאת, הבוטרגה שנוכחותה אמורה לתבל את המנה במליחות של ים, נבלעה כלא הייתה בחמאה. האמינו לי, לו הייתי בורי, הייתי מקריב את הביצים שלי להכנת בוטרגה, רצה הגורל והן מחוברות לגופי, רצה המזל ואני לא בורי. המנה חייבת להבליט הרבה יותר את הבוטרגה אחרת אין לו כל משמעות לבד מצביעת הירוק של האספרגוס בנקודות כתמתמות.
קינוחים – יש לי שלוש צמדי מילים לומר על הקינוחים – קרפ סוזט, קרפ סוזט, קרפ סוזט. גם לו היה מתקיים הטקס המלא של הגשת קרפ סוזט פלמבה (מודלק עם ליקר תפוזים, גראנד מרנייה) בערבו הלוהט של יום קיץ ישראלי, הייתי אוכל אותו שוב ושוב ושוב. ושוב. דניאל רוגוב המנוח תיאר את המאכל בספרו "Rogues, Writers & Whores" כך: "There may be no dish that better demonstrates the sense of mystery and charm that surrounds the naming of French culinary invention that the world famous Crepes Suzette"
ואכן לוויכוח ההיסטורי על הקרדיט להמצאת הקינוח הזה פנים רבות, לקרפ סוזט של בר א וין, פן אחד, טעים.