בר יין - מסעדה Wine Republic

 

יום ראשון בארמניה

הניתוח עבר בהצלחה

יום ראשון בירוואן הבירה, צריך לשתות יין ארמני משתי סיבות: האחת היא כי בשביל זה באתי עד הלום והשנייה היא ללמוד מעט על זנים מקומיים ולטעום יינות שיוכלו אולי לשמש מקור השוואה ליינות שאטעם מחר במהלך תחרות היין.

לשם כך התכנסנו שופטי התחרות יחד עם מנהלת פסטיבל היין Nune ומתורגמניתה הנהדרת אירה בבר יין ומסעדה בשם Wine Republic השוכן ברחוב Tamanyan 2. את פנינו קיבלו בעלי המקום - איגור האמון על הצד הקולינארי וארטום האמון על היין. זהו בר יין מפותח אשר בבעלותו גם חנות יין. קירותיו מעוטרים שרידי קופסאות עץ ממבחר יקבי העולם, שאת יינותיהם ניתן למצוא במקום. יש הכל מהכל משאטו מרגו דרך יין ארמני ועד יינות ברולו ואפילו קלו דה גת הישראלי. רק 20% ממדפי החנות עמוסים ביינות ארמנים אולם נתח המכירות של היינות הארמנים הוא 60% מכלל המכירות בחנות.

 

השף הגיע מצרפת. חלק מהאוכל היבש מיובא. כך למשל הוגשו לנו פלטת נקניקים עשירה שחלקה מספרד וחלקה מקומית. נקניק הבסטרומה אינו דומה למה שטעמתי בישראל וזה שהוגש כאן, מתובל בתיבול שמזכיר מעט את זה של גיאורגיה השכנה מצפון. פלטת הגבינות ברובה הייתה מקומית למעט כמה גיחות לצרפת וגיאורגיה.

טעמנו מספר יינות:

פתחנו בשני יינות לבנים – קראס 2013 המורכב ויוניה, שרדונה וזן מקומי בשם קנגון (Kangun). את העשייה ביקב המנוהלת על ידי יינן מארגנטינה, מלווה בתחום היינות האדומים, לא אחר מאשר מישל רולאן המוכר לנו מעבודתו המשותפת עם יקב אמפורה. צבעו של היין זהוב ועולים ממנו ניחוחות פירותיים הנוטים לאגס, הארומות ממושכות ונותרות בכוס זמן רב. מרקמו שמנוני ושהייתו בחבית מורגשת, חומצה בינונית. יין שילווה בחן רב אוכל כמעט מכל סוג. יין עם נוכחות.

יין לבן שני העלה דיון פוליטי באשר להשתייכותו, שכן הוא מגיע מיקב הקרוי Kataro המצוי בקראבאך. לכאורה איזור ארמני אבל נחשב איזור ללא השתייכות מוגדרת כיום, מעיין No Man Land. מלחמות ניטשות על שיוכו לארמניה או אזרבייג'אן (מוכר לכם?). היין מבציר 2014 עשוי מזנים מקומיים בלבד – Kharji, Krdi, Voskehat. צבעו זהוב אולם פחות בוהק, ניתן לחוש בריחות בננה, אגס ופירות טרופיים קלים, חומצה בינונית אולם בתחושה פחות אינטגראלית, מינרלי מאוד ובעל סיומת נעימה. יין הרמוני ועוקצני מעט עם תחושות מאוד נעימות בפה. הענבים גדלים על אדמה מינרלית מאוד ובהתייחס לחומצה בדיון שערכנו, עלה כי זהו אחד ממאפייני הזנים, חומצה מעט בולטת שנראה שהוספה, אך לא כך הדבר. 12.8% אלכוהול. יין מושלם לחוף הים, יום קיץ וללא אוכל מחייב מדי.

יינות אדומים:

יקב Kataro – צבעו של היין אדום ושוליו סגלגלים, בין הארומות שניתן לחוש גלעיני פירות אדומים טריים, דובדבני מעט ומתובל בפה תחושה של חומצה גבוהה, טאנינים בינוניים, פרי אדום רענן נוטה לדובדבן. כהל 13%. מאוד הרמוני ועשוי בחביות עץ צרפתיות. זנים??

יקב Avetissyans – שם היין קטארו רזרב 2012. היין קרוי ע"ש מנזר השוכן בסמוך לכרמים ועשוי מענבים בשם חנדורני (Chandorni). בעל 13.5% אלכוהול. צבעו אדום סגלגל, מתיישן שנה וחצי בחביות קווקזיות, ריחו מעושן מעט וטעמו אגרסיבי. אינו הרמוני. משיחה עם ארטום עולה כי זהו סגנונו של הזן אגרסיבי ובעל חומצה לא אינטגרטיבי.

בדיון מורחב שנערך בהמשך ארוחה על עניינים פוליטיים כאלו ואחרים, הערתי שמוסלמים אינם שותים יין וזכיתי לפרץ צחוק מהנוכחים. המסקנה היא שמוסלמים לא שותים יין כמו שיהודים לא אוכלים חזיר. בסיום סוכם שיין הוא אחד האמצעים אולי היעילים ביותר לפרוץ חומות פוליטיות מתברר שהענבים ולחבר בין אנשים.

 

תחרות היין של ארמניה בבר היין Enoteca

יום שני בארמניה

2 טעויות ותקרית דיפלומטית אחת (כמעט)

הבוקר נפתח במסיבת עיתונאים סביב שולחן אובאלי ארוך, בחדר שכל קירותיו מעוטררים ציורים עתיקים. בראש השולחן האורחים ובהם אני, מנהלת הפסטיבל ונציגים נוספים. כ 20 עיתונאים ואני מתכונן לשאלות. צילומים מכל עבר, מבזקים מהבהבים ואני מחייך, מקווה לכמה שפחות שאלות. הארמנים מדברים ושואלים שאלות ובסוף נשאלת לשמחתי אחת השופטות שהגיעו מגרוזיה, שאלה לגבי היינות הארמנים שטעמנו עד כה, היא עונה תשובה מפורטת באנגלית וכשהשאלה מופנית אלי כל שנותר לי הוא להסכים עם דבריה ולהודות למארחים. דיפלומטיה במיטבה.

תחרות היין של ארמניה נפתחת כשאנחנו פוסעים לתוך בר היין Enoteca. את פנינו מקבלת הסומליירית Anik Petrosyan שמתגלית כדמות מאוד דעתנית בכל הקשור ליין. טפסי השיפוט הוכנו בדמות טפסי השיפוט של תחרות טרה וינו לאחר שנשלחו מאיש הענבים למארגני התחרות ונבחרו כמתאימים ביותר. למרבה הפלא אנחנו (השופטים) מגלים שהתחרות מתקיימת בעודנו יושבים בתוך הבר ומעברו השני של חלון הראווה יושבים חלק מנציגי היקבים שאת יינותיהם אנחנו שופטים. מלחיץ מאוד אולם לאחר שמתחילים במלאכת השיפוט, הריכוז גובר על ההפרעות מסביב והצופים בנו נעלמים כלא היו. בארץ או בגרוזיה מהלך כזה בו השופטים נצפים בעודם עמלים בשיפוט יינות עיוור, לא היה עובר בשקט.

 

אחת השופטות מעדה מעט בחיבור המתמטי של ציוניה (97 במקום 86). דבר שהתגלה רק לאחר שסיימנו את מלאכת השיפוט ועל כן טפסיה חושבו מחדש. אולם כאן התעוררה בעיה. מתברר שחלק מהתוצאות הנוגעות לשיפוט בחלק היינות הלבנים זלג אל בעלי היקבים כשהאזינו לשיחה פנימית. בעיה רצינית עוד יותר היא כשהציון שזלג הוא תוצאה של חישוב מתמטי שאינו נכון. כך המקום השני חשב שהוא המקום הראשון ולאחר שהתגלתה הטעות, התגלתה גם חוסר ההבנה לטעות שהיא טכנית בלבד.

משום מה הזרקורים הופנו אלינו השופטים אולם הודענו כי זוהי החלטתנו וכך יהיה. לזכותה של מנהלת הפסטיבל והתחרות יאמר שהיא לקחה את הטעות על עצמה, אך הסבריה לא הועילו. האמת היא שגם אני הייתי עצבני מאוד לאור גילוי הטעות ועוד יותר לאור חשיפתה בפני בעלי היקב.
משם פנינו לארוחת צהריים ארמנית במסעדת אותנטית מפורסמת ששמה Pandoc Yerevan ברחוב Teryan. השיחה השלטת הייתה כמובן על תוצאות התחרות והשלכותיה. האוכל מרכך מעט אבל הדם רותח.

קיטונות הזעם של היקבים המשיכו לזרום אל מנהלת התחרות. בערב היא כינסה אותנו השופטים בלובי המלון וביקשה כי נבצע טעימה נוספת של היין במקום השני שבעליו חושבים שזכה במקום ראשון. אנחנו מתלבטים מעט אולם מסכימים כדי להרגיע את הרוחות. אני מוניתי ליו"ר חבר השופטים ולאחר טעימה נתתי שתי אפשרויות – או שפוסלים לחלוטין את הטופס של השופטת שהתבלבלה בחישוב או שמתקנים את החישוב ומחשיבים אותו, כך או כך היין הזה יזכה במקום השני ואין שום מקום לשינוי התוצאה האמיתית. קיבלנו החלטה, כתבתי בכמה מילים את ההחלטה וחתמנו עליה.

לאחר מכן הלכנו למסעדת The Club שברח' Tumanyan, המשמשת גם בר יין לצפות במאסטר קלאס שנתנה Ani(k) Petrosyan הסומליירית מהבוקר יחד עם שף המסעדה. במאסטר קלאס זה נערכה השוואה לא כ"כ צודקת בין יין ארמני ומזן ארני נואר ובין פינו נואר בורגוני צרפתי וכן התאמתם למנות אוכל אשר הוגשו ובהן לא פחות מחומוס. יש איזו חיבה לחומוס בארמניה אבל הוא אינו משתווה לחומוס שאנחנו מכירים בישראל וודאי שלא התאים ליינות. בסוף המאסטר קלאס התגלתה הפתעה. לשף של המקום שהוא גם הבעלים יש מעלה נוספת – הוא זמר אופרה באופרה של ירוואן הבירה.

באופן תמוה ולא מתוכנן (לפחות מבחינת השופטים) אנחנו פוגשים במקום את בעלי היקבים פעם נוספת, כולל הפסיכים שלא מרפים עם הטעות. בסוף המאסטר קלאס הודיעו להם על השינוי ממקום ראשון לשני סופית. שוב שיחה של 30 דקות ברוסית ואנגלית על מדוע היין שלהם בסדר וזה הציון שלו. האמוציות התפרצו, בעלי היקב (אח ואחות) החלו ולא הניחו לנו והאודם החל לעלות על פניהם. בשלב זה התעקשתי שנסיים את הדיון, הרוחות התלהטו מדי לטעמי. חזרנו למלון.

 

תחנת הטלוויזיה הממלכתית של ארמניה channel 1

יום שלישי בארמניה

טלויזיה, פרידה מהגיאורגיות, נסיעה לארני ומלון דרכים מאובק

הנה בוקר של יום חדש, בוקר טוב, ואולי לא. המתורגמנית שאמורה לאסוף אותי מאחרת ומגיעה מתנשפת לאחר שנהג המונית שהסיעה אותה למלון שלי, לא הכיר את רחובות העיר. מנהלת הפסטיבל, כבר בתחנת הטלויזיה, ממתינה לנו על קוצים ואנחנו ודוהרים, ממש דוהרים ולא לעבר שקיעה כי אם לתחנת הטלוויזיה הממלכתית של ארמניה channel 1. איפור, הנחיות, זיעה שוטפת את כל הגוף והפעם לא מהתרגשות אלא מהחום של הפנסים באולפן. הזעתי את עצמי לדעת ועניתי תשובות מתחמקות ואלגנטיות. זהו, עכשיו אני STAR בטלוויזיה.

בצהריים נפרדתי מעמיתותיי השופטות מגרוזיה. נותרתי לבד בטיול לדרום המדינה עם שתי מדריכות צמודות. האמת? סידור כלבבי.

 

יוצאים לנסיעה דרומה לכפר ארני שם מתקיים פסטיבל היין. לנסיעה מצטרף Karo Hakobyan, איש מכון התקנים האחראי על מתן היתרים ליקבים בארמניה. בדרך הארוכה מתפתחת שיחה על השוואות תעשיות היין בשתי המדינות, חילופי מידע טכניים באשר לזנים, כרמים, יקבים ואהבת האנשים את היין. פליאה רבה נשמעה כשהתברר שבישראל אין לימודי ייננות אקדמיים במכון אוניברסיטאי. ככל שמתחלפים הנופים והופכים כפריים יותר מתברר שבארמניה, בה אין ים אלא ימה, מגדלים דגים של מים מלוחים בבריכות דגים ענקיות הניבטות אלינו מכל עבר. סיפרתי לו שהבאתי איתי יין של יקב אמפורה הישראלי שהם תוצר עבודתו של ארקדי פפיקיאן, מיד עולה חיוך על שפתיו, הוא מכיר אותו. שוחחנו אודותיו מעט וסיכמנו כי מדובר בלא פחות מאמן ופילוסוף שלהרצאותיו אין תחליף.

נסענו לאורך כביש באיזור הררי מאוד כשלפתע נראו תלוליות עפר גבוהות מצידו המזרחי. האיזור גובל באזרבאיג'אן השכנה והמסוכסכת ממזרח. מדברים קצת פוליטיקה ומתברר כי התלוליות הוקמו בשל תקריות ירי מהצד האזרי של הגבול מעת לעת אל עבר רכבים החולפים על הכביש.

עצירה ראשונה בכפר RIND שזה לו יום חג, הילדים מפגינים תנועות מחול קבוצתיות לצליל השיר מקרנה על מדרגות המבנה המרכזי של העיר. עולים במעלה הכביש ומגיעים ליקב Zorah. ביקב אנחנו פוגשים את בעלי היקב Zorik Gharibian ורעייתו ואת Jirair Avanian המסעדן המוביל של ארמניה המחזיק ב"מול ים" הארמנית. לפני שאספר על היקב, אציין כי ניגשנו Jirair, Karo ואני לבצע שיפוט קליל ולא מחייב של שבעה יינות מתוצרת ביתית. היינות מהזן ארני נואר היו זוועה שאין דומה לה. למרות זאת יש תוצאות שבאופן מפתיע ניתנו בקורלציה יחסית בינינו מבלי לדעת.

 

יקב Zorah הוא ביתם השני של הזוג Gharibian, זוג ממוצא ארמני החי במילאנו שבאיטליה ועוסק ביח"צ בתחום האופנה (איך לא? בכ"ז מילאנו). את היקב הם בנו לתפארת עולם העיצוב ואת היין שלהם הם מתסיסים במיכלי בטון ובכדי חרס הקרויים כאן "קראסי". כדים אלו שונים בתכלית מאלו המוכרים בגרוזיה שכן מדובר על חימר שונה וללא ציפוי דונג מבפנים. הכדים קבורים בקרקע. חלק מהיין נעשה גם בחביות. ליקב כיום שני סוגי יין מהזן ארני נואר – סדרה ראשונה מכרמים הסובבים את היקב וסדרה גבוהה מכרם בן 150 שנים שהם מצאו במקרה ומפיק מעט מאוד ענבים ובמאמץ ניכר בגובה 1,600 מטרים מעל פני המים. כשהגענו ליקב הובאו הענבים הלבנים הראשונים לנסיון ראשון של היקב. על כך בכתבה נפרדת ומורחבת על היקב המעניין.

המשכנו ליקב Hin Areni – יקב מאוד מודרני עם השקעה מאוד גדולה בציוד החל ממכונת הקראש וכלה במכונת הביקבוק. ליקב יועץ יין והם מייצרים יין אדום אחד ויין לבן אחד. טעמתי משני היינות משתי שנות בציר עוקבות. שנה אחת תוארה כגשומה והמאוחרת יותר פחות דבר שהתבטא באופן ניכר בארומות וטעמים עמוקים יותר בשנה הגשומה פחות. יקב חביב אולם בלי סיפור גדול מאחוריו.

צמוד ליקב זה שוכן יקב נוסף שונה בתכלית ששמו Areni ועליו גם כן ארחיב בכתבה נפרדת. ביקב זה מיוצרים יינות יבשים ויינות מפירות שונים. היינות האדומים מותססים במיכלי עץ עצומים ומועברים לאחר כבוד לחביות עץ ששימשו את הסובייטים להכנת ברנדי בשעתו. בכל שנה מפרקים את החביות ומקלפים מהן שכבה, מרכיבים מחדש ומכינים ליין הבא. יקב באיכות ירודה אולם בעל תושייה רבה ועשייה מאוד שונה.

סיימנו את היום ופנינו למלון דרכים. שם המלון EDEM ואני ממליץ מאוד שלא לשהות בו אם אתם באזור. ספות סוכנות, אין טלפון לקבלה כדי שינקו את השירותים כי פשוט אין טלפון או קבלה פתוחים, הפסקות חשמל ארוכות אבל החברה מצויינת – שהיתי ב"מסעדה" של המלון יחד עם מנהלת הפסטיבל, המתורגמנית והמסעדן שהזכרתי לעיל. הייתה שיחה מרתקת על יין, אוכל ופוליטיקה מקומית וישראלית. אגב – הלילה הסתיים עם כוס בירה מקומית.

 

כיכר הרפובליקה בלילה

יום רביעי בארמניה

6,000 שנות עשיית יין וחגיגה אחת גדולה בכפר ארני

התעוררתי מוקדם לקול פיכפוך המים. בדקתי שכל גופי עדיין נמצא איתי ושאין איתי דברים מוזרים על המיטה. נרגעתי, נשמתי ויצאתי החוצה. 50 מטרים לפניי, נהר שוצף (Arpa River), והר ענק. אני הולך לצד מלון הדרכים ומגלה כי מערות ארני 1 באמת נמצאות מאחורי המלון כפי שאמרו לי כשהגענו בליל אמש.

ארוחת בוקר קלה של גבינות, נקניקים, לחם, תה, עוד קצת גבינות, שקשוקה, עוד קצת מזה ומזה ועולים למערות. בתחתית האתר אנחנו פוגשים בארכיאולוג Boris Gasparyan, שבעצם מציאתן עשה את תגלית חייו. שמו כעת הולך לפניו וכך גם נעל העור שנמצאה באתר החפירות. בשיחה שערכנו עולה כי במערות ממצאים בני 6,000 שנים ושכבות מאוחרות יותר בנות 3,000 ו-2,000 שנים. אנשים גרו במערות אלו וככל הנראה עשיית היין בהן נעשתה לצרכי פולחן ולא שתייה. מחקרים גנטיים נעשים גם כן בשלב זה על ממצאים שונים במטרה למצוא זני ענבים קדומים ולערוך ריצוף גנומי למציאת הקשר שלהם לזנים הקיימים היום. לדבריו של הארכיאולוג בארמניה כ 500 זני ענבים אולם לדעתו רבים מהם נושאים אותו מטען גנטי ומתבטאים בצורה חיצונית מעט שונה (פנוטיפ), כך שככל הנראה יש הרבה פחות. במערות עצמן ממצאים מרהיבים, כדים שלמים. האתר עודנו בחפירה ונעול מבחוץ, אך נפתח לביקורים מיוחדים. את הענבים כנראה דרכו בתוך הכדים, רב עדיין הנסתר על הגלוי, אך תיאוריות שונות מפתחות תאוצה.

 

יצאנו ל – Noravank שם על צידו של הר גבוה כנסיה מהמאה ה 9 הפעילה גם היום ואליה עולים תיירים רבים ואנשים לחגיגות שונות. במקום כנסייה נוספת. מדובר בכנסיות צנועות מאוד שבחלקן אף נקברו המתים בפיתחן כדי שיהיה להם קל להיות קרובים לאל. אחד הדברים המוזרים הוא גרם המדרגות הצר עד מאוד והקשה לעליה והכמעט בלתי אפשרי לירידה. כוונת המדרגות להראות עד כמה קשה לטפס ולהגיע אל האמונה באל, אולם מרגע בו שמתם מבטחכם באל הירידה משם קשה מאוד ומסוכנת. הנוף במקום עוצר נשימה.

קדימה – לפסטיבל היין ב ARENI לשמו באנו. אי אפשר להיכנס לכפר, כולם חונים בחוץ וצועדים. כבר מרחוק נשמעת המוסיקה הארמנית המתנגנת מעל הבמה במרכז הכפר. 25,000 איש כולל תיירים הגיעו אל הכפר לחגוג את פסטיבל היין. ככל שאנחנו עולים בכביש וחודרים לעמקי הכפר, הדוכנים מתרבים, הקולות עולים והשמחה גועשת ומרעישה את הלב. חגיגה אמיתית.

בדרך ובכפר דוכנים על גבי דוכנים המציעים לכל דורש – פירות מיובשים, יין מתוצרת ביתית בבקבוקי פלסטיק העומדים בשמש הקופחת (לא נגעתי), חמניות שלמות על גרעיניהן, קבבים מכל הבא ליד, לחמים מעוצבים, גבינות, דבש ועוד. אחד הדברים הלוכדים את עיני הוא התערבות התרבות המערבית בכפר "נידח" שכזה ואכן כל הדוכנים מעוטרים שמשיות של פפסי קולה ובחורה עטוית בובת מיקי מתהלכת לה בכפר הלוך ושוב לשמחת הילדים.

 

מרכז החגיגות, בימת האירועים של הכפר אליה עולים בסך משוררים מקומיים, זמרים, תזמורת שירותי ההצלה 911, והמון ריקודים, כל הזמן ריקודים. החגיגה נעצרת וכל בעלי היקבים עוברים בתוך מסדרון אנושי נושאים שלטים עם שם היקב וסל ובו ענבים אותם הם משליכים למיכל גדול שכאשר יתמלא ידרכו בו בנות הכפר את הענבים. ממשיכים לרקוד ולשיר. הנוף מסביב הררי, הכפר גדוש אנשים והלב עולה על גדותיו מרוב שמחה. קשה להאמין שאת לגל זה גרמה אישה אחת, ג'דה אמיתית מירוואן – Nune Manukyan מוריד בפניה את הכובע.

התבקשתי לעבור בין כל הדוכנים של בעלי היקבים הגדולים, להציג את עצמי, לטעום מיינותיהם (בכוסות פלסטיק ובלי מרקקות) ולשוחח עימם מעט. את חלקם אני כבר מכיר מהתחרות וערב התחרות בירוואן הבירה. חשבתי שיהיה מעיק אבל נראה היה שאני מאוד נהנה והמתורגמנית המסכנה שלי מתעייפת אט אט. השיחות התבצעו ברוסית ובאנגלית וחלק מהיינות הפתיעו מאוד לטובה. מדובר בתעשייה צעירה מאוד באופן יחסי, עוד יותר צעירה מזו שלנו לאחר שנים של שלטון סובייטי. הפיתוח מואץ והם דואגים להיעזר בייננים יועצים מרחבי אירופה, ציוד מודרני בחלק מהמקרים ועירוב של תעשיית יין מענבים ויין מפירות אחרים.

גיליתי שני יקבים שייבאו יין לישראל ממש בקרוב – האחד הוא "Armenia Wine" המייצר מיליון וחצי בקבוקים בשנה על אף יכולות ייצור של כארבעה מליון והמצוי בכפר Sasunik. הקונטיינר לדברי מנהל הפיתוח העסקי כבר בדרכו לישראל. היקב השני הוא "356 Wines" אשר חתם עסקת ייצוא לישראל עם חברת א.ג.ת.ד הכוללת את יינות הפרי שלו (רימון, תות, דובדבן משמש ועוד). הפתעה נעימה.

שלב אחרון של היום טקס חלוקת תעודות ומדליות לזוכים בתחרות היין שערכנו יומיים קודם לכן. אני חותם על תעודות בשפה הארמנית כיו"ר חבר השופטים, לא ממש יודע על מה חתמתי אבל מחלק מעל במה אליה צופים כל באי הפסטיבל ובעיקר מחייך. נוסעים חזרה לירוואן הבירה ואני מקבל את יתרת הערב לעצמי, למי יש כח? לי. בשארית כוחותיי אני מטייל בירוואן בלילה ועוצר בסוף לאכול סנדוויץ בסטרומה מהדר עם כוס בירה מקומית. תענוג. לילה טוב.

 

היקב החדש Voskeni שזכה במקום השני בקטגוריית היינות הלבנים

יום חמישי ואחרון בארמניה

משימה אחרונה, סיבוב בעיר לאור יום והפתעה
השעה 7:00 בבוקר, אני שוכב פרקדן, מתקשה להאמין שהבוקר שלי פנוי עד לשעה 11:00. אני מוותר על ארוחת הבוקר, מתארגן ויוצא אל שוק הפשפשים של העיר Vernissage. כבר אמרתי שהארמנים מתעוררים מאוחר? ובכן 8:30 בבוקר והרוכלים עודם פורקים סחורה. לא חשוב – אני עובר בין הדוכנים הארוכים והעמוסים כל טוב ומגלה כי לעשות למישהו "סיפתח" משמעו גם מחיר מעולה וצורך נמוך להתמקח באמת. אז קניתי כמה מתנות וחזרתי למלון אליו אתגעגע מאוד – Royal Tulip בהחלט חוויה ששווה כל דקה.

השעה 11:00, עברתי לחליפה והנה אני בחדר הכנסים של המלון מעביר Master Class לכ 30 משתתפים ובהם מלצרי יין, עיתונאים וייננים. החדר מרשים וכך גם הקהל שמתעניין מאוד כשאני מתחיל לספר על תעשיית היין הישראלית. פתחנו בהסברים על הגשת יין, פתיחת יין ומזיגתו, ההנאה שבשתייתו ועוברים לטעימות. יין ראשון הוא ארמני לבן מהיקב החדש Voskeni שזכה במקום השני בקטגוריית היינות הלבנים, בתחרות היין בה שפטתי. מדברים על ארומות, טעמים, יכולות טעימה ועוד. בעלת היקב בקהל ואני נותן לה את הבמה לספר את סיפור היקב.

 

מכאן עוברים לשני יינות ישראלים אותם הבאתי עימי. הראשון רייטון 2012 של יקב אמפורה. ההשתאות באולם גדולה כשאני מזכיר את שמו של היינן, האמן והפילוסוף ארקדי פפיקיאן (מוצאו ארמני למי שאינו יודע) וההתעניינות הולכת וגוברת. טעימת היין מלווה בשאלות רבות על התעשייה בארץ ובמחמאות על היין האלגנטי. הבא בתור הוא סירה רזרב של יקב טוליפ המתקבל בעניין רב. היינות האלגנטיים שהוצגו התקבלו בשמחה רבה בקרב המשתתפים. הבאים בתור היו שני יינות של יקב Van Ardi שזכו – האחד (יין מהזן סירה) במקום הראשון בקטגוריית היינות האדומים היקרים והשני (בלנד של שלושה זנים מקומיים) במקום השני בקטגוריית היינות האדומים במחירים נמוכים. יינן היקב בקהל ואנחנו חולקים את הבמה בהסברים משותפים וטעימה משותפת. תענוג וכבוד אמיתיים.

תעודות הם דבר חשוב אצל הארמנים, בסוף ההרצאה, חלוקת תעודות אישית, לחיצת יד וצילום. הסתנוורתי כבר מכמות הפלאשים. נשאר קצת יין ישראלי, ביקשתי לשמור אותו בצד כדי לתת ל Jirair Avanian (בכ"ז הבטחתי לו טעימה מהיינות).

6 שעות לטייל בעיר שעד כה ראיתי רק בלילה. יש מה לראות, הרגליים נושאות אותי ומזכירות לי כמה הן כואבות. האופרה, כיכר הרפובליקה, הגלריה הלאומית, הקסקדה, שוק האוכל ועוד. הכל נראה קרוב אלא שכשהולכים ברחובות רחבי הידיים שנראה כי נבנו למצעדים צבאיים הכל לא באמת כל כך קרוב כפי שנדמה על המפה.

זהו, ארוחת סיכום. אלא מה? אני ביקשתי ללכת ולאכול שוב סנדוויץ בסטרומה. הפתיעו אותי והזמינו אותי לארוחה במסעדת Dolmama אותה הזכרתי קודם לכן כמסעדה היקרה ביותר והמובילה בארמניה שם אוכלים שועי עולם כשהם מגיעים לביקור (הנסיך צ'ארלס, הנשיא פוטין, ז'אק שיראק, אונים ועוד...). בעל המקום גם אותו הזכרתי הוא Jirair Avanian איש שפיו וליבו שווים. התאהבתי באיש ובאישיותו. המקום רומנטי מאוד ואני בחברת מנהלת הפסטיבל והמתורגמנית, שיחה מעורבת של רוסית ואנגלית, סיכום האירועים, הפקת לקחים והחלפת מתנות. האוכל נהדר ובהמשך מגיע בעל המקום ואנחנו שותים את היינות הישראלים. נרשמת התלהבות גם מצידו. במסעדה באותה העת אשתו של בעל המקום ואומנית מפורסמת איתן אני עורך היכרות. משום מה משפט שחזר על עצמו ביום האחרון הו: "אח... אם היית נשאר עוד כמה ימים היית יכול...." בהחלט הייתי נשאר עוד כמה ימים.

זהו, נפרדים בחיבוק עמוק ובאיחולים לשנה הבאה בישראל. אני חוזר למלון ומתקשה להירדם מפאת אוסף האירועים, החוויות והזכרונות שעודני מייצר מהאנשים הנפלאים שפגשתי, העיר היפה והיינות של התעשייה החדשה ההולכת, מתבגרת ואף צוברת הכרה, אתם כבר יודעים בזכות מי...