יוון העתיקה, היא בעלת היסטוריה אנולוגית עתיקה בהתאם, ואין הכוונה רק לייצור יין בזמן העתיק. היין בתרבות היוונית השפיע השפעה רבה מאוד על התרבות המערבית המוכרת לנו כיום. אל היין דיוניסוס, המשתאות והפולחנים שנקשרו בשמו, הפכו את היין ליותר ממשקה משמח. היין הפך לא רק למוצר צריכה אלא קיבל משמעות ומשקל בחיי התרבות. וממילא, גם "תרבות היין" היוונית עתיקה מאוד. בהמשך לכך, גרמו כיבושיו של אלכסנדר מוקדון להרחבת השפעת התרבות ההלניסטית על העולם. דיוניסוס מהתרבות היוונית הפך לבכחוס בתרבות הרומית, והרומיים בתורם היו אלה שהפיצו את גפן היין מתחום תפוצתו הראשוני באגן הסהר הפורה ובמזרח התיכון, אל כלל מרחבי האימפריה הרומית. בתהליך הדרגתי של השפעה, אחראית תרבות היין היוונית אחראי במידה רבה על תפוצת הגפן, מנעד הזנים שהתפתח, ועושר היינות שאנו מכירים היום.

אך העולם זז קדימה בתהליכיו, ויוון נותרה יוון. ארץ עם טרואר מגוון של אקלים וטרוארים יבשתיים, וכן איים רבים על אקלימם וקרקעותיהם המיוחדים, וכל אלה עם זניהם המקומיים והמסורתיים (מעל 300 זנים יחודיים), תרבות שתיה מקומית, השפעה זוחלת של זנים בינלאומיים ומאבק תמידי להכרה בשוק היין העולמי. אז להלן סקירה קצרה של עולם היין היווני:

זנים מקומיים עיקריים

לבנים
* אסירטיקו (Assyrtiko) (סנטוריני, את'וס)
* וילאנה (Vilana) (כרתים)
* רובולה (Robola) (קפאלוניה)
* רודיטיס (Rhoditis) (כל יוון ובעיקר מקדוניה, ת'ראס, פלופונס)
* מוסקט
* סבאטיאנו (Savatiano) (בעיקר לייצור רצינה)

אדומים
* קסינומאברו (Xinomavro) (מקדוניה, ת'ראס - גאומיניסה, נאוסה)
* אגיאורגיטיקו (Agiorgitiko) (פלפונס – נמאה)
* מאברודפנה (Mavrodaphni) (פטראס, קפאלוניה)
* מאנדלריה (Mandilaria) (פטראס, קרטים, רודוס)

איזורי גידול עיקריים

למעשה רק משנת 1971 החלה ביוון שיטת סיווג אזורי גידול. היום יש 28 איזורי יין מוגדרים. לא נתעכב כאן על כולם אלא נתייחס לכמה עיקריים, המוכרים יותר באיכות יינותיהם.

פלפונס (Peloponnese): חצי אי לשעבר שהפך למעשה לאי עם סיום חפירת התעלה הקורינטית. קיימת שונות רבה בסוגי הקרקעות, האקלים והגובה מפני הים. הזן העיקרי הינו אגיאוגריטיקו. בתת האיזור נמאה, בגובה 250-800 מטר מפני הים מהווה את הבסיס ליינות מזן זה. היינות הינם מתובלים, עזי צבע ובעלי כושר התיישנות. תת האיזור מאנטיניאה מוכר ביינותיו הלבנים מזן מוסקופילרו, ותת האיזור פטראס מוכר ביינותיו הלבנים מזן רודיטיס ויינותיו העוצמתיים המחוזקים מזן מאברודפנה.

מקדוניה (Macedonia): מוצאו של זן הקסינומאברו, הזן הנחשב כאצילי מבין זני יוון. יין בעל חומציות גבוהה וטאנינים יבשים, בעל טעם אופייני ייחודי המתקשר לטעם עגבניות. היין מתיישן היטב ועל ציר הזמן מפתח מורכבות רבה. יש המשווים את הזן לנביולו האיטלקי מבחינת מבנה היין וכיוון התפתחותו לאחר התיישנות. גדל בכמה תתי איזור – נאוסה, גאומניסה, אפאנומי, אמינטאו.

סנטוריני (Santorini): אי בים האגאי שיושב על קצה לוע הר געש השקוע בים התיכון. בעל קרקע עניה ביותר, כמעט ללא חומרים אורגניים, תנאי יובש קשים (למרות היותו באמצע הים התיכון, בשל כמות המשקעים האקלים שלו מוגדר מדברי) ועם כמה זנים מקומיים יחודיים. הידוע בהם הינו האסירטיקו. זן בעל חומציות מופלאה, אופי מינראלי ואופי חד וייחודי. היום היין מיוצר בשני אופנים עיקריים. השיטה המסורתית המכונה ניקטרי, דהיינו יין לילי (מסורתית היה נבצר בלילה, המתין במשך היום במרתפים, ועובד בלילה שלאחריו). זהו סגנון עשיר וכבד עם כ 15% אלכוהול.

שיטת ייצור שניה היא ייצור מודרני של יין חד נקי ופריך, שנותן חוויה שכמעט אין דומה לה. (בימינו ניתן למצוא גם יין המיושן בעץ המיועד עבור השוק האמריקאי, אך חווית האסירטיקו היא דווקא ביינות הטהורים והחדים, ללא עץ כלל). יצויין שהייחודיות של האסירטיקו בסנטוריני היא ביטוי טרואריסטי מובהק הנגזר מהיובש והקרקע העניה. במקומות אחרים ביוון הזן נותן יינות טובים, אך עגולים יותר ופירותיים.

יוון וישראל
הסמיכות האקלימית והקרבה המשותפת לים התיכון מהווים בסיס איתן לשיתוף פעולה אנולוגי בין ישראל ויוון. אנו יכולים בקלות לאמץ לנו זנים יווניים מקומיים המותאמים לאקלים שלנו הרבה יותר מאשר זנים המגיעים ממקומות צפוניים וקרים יותר ביבשת אירופה. יש לכך כבר סנונית ראשונה (יקב טוליפ), וככל שנאמץ לנו זנים המותאמים טוב יותר לאקלים המקומי, תעשיית היין הישראלי תצא נשכרת.