בחג האהבה, היא קיוותה שבן הזוג יזמין אותה לשמפניה. כשגילתה שירי דובר שמדובר בקאווה זולה, הלכה להתנחם לבדה בשמפניה של עולם הבירה - דאוס. כן, בפעם הבאה ידע להעריך את הבועות שלה קצת יותר
מדובר בדרך כלל בכרוניקה ידועה מראש. הוא מציע לי שמפניה עם תותים ואני, שיודעת בדיוק מה אני עומדת לקבל, מהנהנת בראשי בהתלהבות, עושה עצמי נפעמת ומכינה בראש את המשפט – "אה, זה? אבל זו אפילו לא קאווה".
ככה זה. הסיכוי שיזמינו אותי לשמפניה בוולנטיינ'ס, גבוה במעט מהסיכוי שאני אפסיק לתקן אותו בציניות, או שאחגוג איתו גם את ט"ו באב הבא. נשבעת לכם שלא אכפת לי - כל עוד ימשיכו לכנות בשם "שמפניה", מבעבעים שנמכרים במבצע ארבעה במאה.
שלא תטעו. עסקינני לחלוטין בבירה. אז למה הוידוי המרגש על הקטנוניות שלי? ראשית, זו אני. מדברת הרבה על עצמי. שנית, קורות החיים של הבירה שבאה עלינו מיד לטובה, יכולים לקחת בלגימה אחת - כמה וכמה יינות מבעבעים המקובלים במחוזותינו.
דאוס נולדה בבלגיה. היא מיוצרת במבשלת בוסטילס (Bosteels), מבשלה וותיקה האחראית גם לבירות טריפל קרמליט וקוואק, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליהן הוא שהן שגרתיות. כמה שהן מיוחדות ומפונקות, דאוס אחותן, זוכה ליחס שונה. לאחר התססתה במיכלי הנירוסטה במבשלה היא נשלחת ל"השתלמות" ייחודית בצרפת, ולא סתם בצרפת, אלא במרתפים שבחבל שמפניה. כן, היכן שיינות שמפניה אמיתיים נולדים ומטופלים. שם בשמפניה היא שוהה כשנה, מבוקבקת וזוכה לתסיסה נוספת (בתוספת של שמרים וסוכר), ומונחת אחר כבוד בצורה המאפיינת את בקבוקי השמפניה הטובים, על הצד, ככה טיפ'לה על העוקם, כשצוואר הבקבוק נטוי מטה. היא לא מקופחת, וזוכה כמותם לאותו טיפול דקדקני בדמות סיבוב יומי קבוע של הבקבוק. בצורה זו, נודדים שמרי הבירה מצידי הבקבוק לכיוון הפיה ומצטברים על הצוואר. בהמשך, יוקפא צוואר הבקבוק, כך שבסופו של תהליך ישתחררו השמרים כתוצאה מהלחץ.
דאוס היא בירה חזקה. ממש חזקה. על כך יעידו 11.5 אחוזי האלכוהול שלה, שללא ספק מוסיפים מורכבות לטעם, זכר למוצאה הבלגי: עַם שאפתן שאוהב את הבירות שלו חזקות. בסיומו של תהליך "השימפון", מתקבלת בירה לכל דבר, בבקבוק יפהפה בעל צוואר ארוך וצר, שרק המראה והפאסון דורשים התייחסות מיוחדת. רוצה לומר: "חבר'ה, אולי השתלמתי בשמפניה, אבל אני בירה". בירה גאה שלא צריכה להיות יין, בכדי לזכות ליחס שולחני וכבוד. על פי הוראות המבשלה, דאוס יש לצנן לפני ההגשה לטמפרטורה של 2-4 מעלות, ומומלץ מאוד להגיש אותה לשולחן בשמפניירה, עם הכוסות המתאימות לה, איך לא, כוסות פלוט צרות.
ומה בבקבוק?
הופה. כאן אנו נכנסים לעניין מורכב בפני עצמו. אחרי קורות החיים המעניינים, ואחרי מבט בבקבוק 750 המ"ל, הפקוק בפקק השעם שמזכיר כמו כלום יין מבעבע, הציפייה היא ללא ספק לטעמי שמפניה, מינימום קאווה איכותית.
מי שמצפה לשמפניה, יקבל משהו שונה לגמרי. יחד עם זאת, אני גם לא משוכנעת שמי שמצפה לבירה סטנדרטית, לא יצא מופתע
אז זהו שלא. קודם זכרו שבתהליך הייצור היו מים, שמרים לתת, כשות ותוספת סוכר לחיזוק, ככה שתכל'ס מדובר בבירה. נכון, במראה יש משהו שמזכיר שמפניה. הגוון אומנם מעט כהה-יותר זהוב, פחות קש, אבל ראש הקצף העדין והבועות הקטנטנות אכן יכולים לבלבל. הרושם מתחיל להשתנות כשמגיעים לבשומת. הדבר הראשון שעולה באף הוא בשומת פירותית של תפוחים, מעט שמרים, משהו שכבר מתחיל ומזכיר את הסגנון הבלגי. בהמשך חשים פירותיות מורכבת נוספת ואפילו מעט תבלינים. אחוזי האלכוהול הגבוהים כמעט ולא מורגשים בטעם, מה שהופך אותה לאפרטיף כמו גם לדז'סטיף משובח. על המתקתקות המרומזת והמוגזת, מאפילים בסופו של דבר טעמי סיומת מרירים וארוכים. בדאוס יש משהו תוסס, מאוד קליל ונעים, ויחד עם זאת, כאילו מבלי להרגיש, היא גם מעבירה משהו מחוספס ויבש, כיאה לברוט. לדעתי, מי שמצפה לשמפניה, יקבל משהו שונה לגמרי. יחד עם זאת, אני גם לא משוכנעת שמי שמצפה לבירה סטנדרטית, לא יצא מופתע. אבל זה כנראה הקטע של דאוס. הדיסונאנס, המסר הכפול, הפשטות המורכבת, הנשיות האמיתית.
פה גם נכנס לתמונה מחירה הגבוה, שידרוש מכם להוציא קצת יותר משטר של מאה שקל בקופה, אבל אני אומרת: השקיעו. קודם כל יש סיכוי יותר מסביר שתיהנו. וגם אם לא, תמיד תוכלו לספר לחבר'ה, שבזמן שהם חשבו שהם משקיעים עם למברוסקו, אתם חגגתם את וולנטיינ'ס עם בלגית שעברה השתלמות בשמפניה. כבר שווה.
