צילום: עידן בר אולפן

רבותי ההיסטוריה חוזרת
אירוע יוצא דופן התקיים לרגלי אתר העתיקות של עבדת ממש בסמוך לפני ראש השנה תשפ"ד. לאחר כ 1,500 שנה של הפסקה, שבו וניטעו גפנים למרגלות התל, במטרה לעשות מהם בהמשך יין אשר יהווה נדבך נוסף בתעשיית היין המתחדשת בנגב. לשמחתי הזדמן לי להשתתף באירוע הנטיעה ובסיור מיוחד בנגב לעיתונאי יין אשר קדם לו באותו יום. אך לפני שארחיב לגבי גילויי הסיור ובאשר לטקס הנטיעה ולאירוע החגיגי שבא לאחריו, אפתח עם מעט היסטוריה, כפי שסופרה לנו במהלך הסיור על ידי מי שיודע אולי לתארה טוב מכולם – פרופסור גיא בר-עוז מן החוג לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה, המתמחה בין היתר, בשחזור תרבויות וסביבות קדומות, לימוד השפעות האדם על סביבות עתיקות, תהליך ביות בעלי החיים וראשית החקלאות, תרבות ואוכל. אם לא די בכך, פרופ' בר-עוז גם עמד בראש מחקר בינלאומי על זני הענבים הקדומים של ישראל.

ובכן, לפני כ 1,500 שנה, בין המאות הרביעית לבין תחילת המאה השמינית לספירה בערך, עמדו היישובים הביזנטיים בנגב במרכזה של אימפריה חקלאית של ממש ובה תעשייה ענפה של גידול גפנים וייצור יין. כ 25 גתות גדולות נתגלו באזור הנגב, המעידות על היקף הייצור. "קנקני עזה" – קנקני חרס גדולים אשר הכילו יין אשר יוצא דרך נמל עזה ואשר מקורו היה בין היתר בנגב, נמצאו הרחק מעבר לים, בדרומה של אירופה ואפילו בעומק היבשת. אודות היין הלבן המתוק והאיכותי של הנגב שהיה אהוב במיוחד על בעלי ממון אירופאים דאז, נמצאו עדויות כתובות לא מעטות, למשל בפפירוסים של ניצנה. עדויות אילמות למציאותם של כרמים בסביבות עבדת, שבטה וניצנה הן ערמות התלוליות שהבדואים כינו אותן בשם "תולילאת אל-ענב", תלוליות-הענבים, ו"רוג'ום אל-כרום", רגמי-הכרמים. החוקרים מעריכים כי באזור היו כ 40,000 דונם מעובדים של חקלאות. תעשיית יין כזו לא קמה מעולם עד לאותה תקופה, וגם לא מאז, עד לחידוש תעשיית היין בנגב בימינו אנו.

על מנת לדמיין את הקושי שהיה טמון בעבודה החקלאית, בייצור היין ובשילוחו באותם הזמנים, חשוב לציין ראשית, כי האקלים בנגב לא היה שונה מזה של היום. מערכות השקיה מתקדמות טרם הומצאו כמובן, ותורת ההשקיה של הגפנים התבססה על אגירת מי נגר משיטפונות, באמצעות בניית סכרים רבים, תעלות, מאגרי מים, גריפת אבנים והקמת תלוליות ואגני השקיה מסביב לגפנים. לאחר בציר הענבים, היו מייצרים את היין בגתות הגדולות והמשוכללות שנבנו בערים וביישובים הקטנים יותר (עבדת, ניצנה, חלוצה, רחובות בנגב, שבטה ועוד). משם היה היין עושה מסע של כארבעה ימים בקנקני חרס על גבי גמלים אל נמל עזה ואז, לאחר המתנה של מספר ימים לפחות לאוניות, מסע נוסף של כשבועיים בים. על אף המסע המתיש, נותרו היינות לא רק תקינים, אלא גם טעימים ואיכותיים בעיני צרכני העת העתיקה, יתכן שבשל רמת הסוכר הגבוהה שהכילו ככל הנראה.

נטיעות בעבדת

נועה שוורץ, מנהלת תיירות חקלאית בנגב בקרן מיראז //
צילום: יח"צ איה דבורין

נטיעת הגפנים בנגב התחדשה לאחר הקמת המדינה ובפרט החל משנות החמישים, בעיקר כחלק מפרויקטים שהוקמו באזור על מנת לספק עבודה ופרנסה לתושבי עיירות הפיתוח ולמושבי הנגב. ייצור היין בא בשלב מאוחר יותר, ורק בעשורים האחרונים ובעיקר בשנים האחרונות, קיבל תנופה של ממש. עשיית היין בנגב שוב מתחילה להיראות כתעשייה ולהתחיל להזכיר את זו ששגשגה בנגב בתקופה הביזנטית.

על מנת לסמל את הקשר בין הטרואר העכשווי לזה ההיסטורי, הוחלט ברשות הטבע והגנים, בשיתוף פעולה עם רשות העתיקות, אוניברסיטת חיפה, קרן מיראז' ישראל המועצה האזורית רמת נגב, לטעת בעבדת כרם מחקרי, אשר שיטות הגידול בה יהיו דומות במידה רבה לאילו העתיקות, אם כי הכרם החדשה כוללת השקיה מודרנית בטפטוף. המיקום אשר נבחר לשם כך הינו כאמור למרגלות תל עבדת, לאורך שביל גתות היין וכולל שחזור של שלוש חלקות כרם בסמוך לגת התחתונה, שהיא אחת מתוך חמש גתות שנחשפו במקום. כרם מורשת זה הוקם על בסיס המבנה המסורתי של כרמים שהיה נפוץ בין חקלאי ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. הכרם הותאם למודל של מערכת חקלאית היסטורית וכולל ידע שנאסף על ידי אגרונומים וארכיאולוגים ישראלים במהלך שנות דור של מחקר חלוצי בנגב. הכרם ממחיש את עקרונות הקיימות המאפיינים כרם מדברי, מנחיל את סיפורם ההיסטורי של יינות הנגב, ומחבר בין מסורת עתיקה של גידול גפנים ותעשיית יין חלוצית-מודרנית. לא פחות מעניינת היא העובדה, שהזנים שנבחרו לנטיעה בכרם הניסיונית החדשה הינם שני זנים עתיקים אשר התגלו ונחקרו במסגרת המחקר של אוניברסיטת חיפה - סריקי האדום ובאר הלבן.

בטקס הנטיעות החגיגי נשאו דברים בין היתר, השרה לאיכות הסביבה עידית סילמן, שהייתה מלווה כמקובל בימינו בקבוצת מפגינים רעשנית; ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת הנגב; רעיה שורקי מנכ"לית רשות הטבע והגנים; פרופ' גיא בר עוז; וניקול הוד סטרו, מנכ"לית קרן מיראז' ישראל העוסקת מזה מספר עשורים בפיתוח הנגב ובשנים האחרונות מקדמת רבות את ענף היין ואת התיירות החקלאית באזור. במסגרת זו הקימה קרן מיראז' את מועדון יקבי וכורמי הנגב בו חברים כבר למעלה מ 40 בעלי כרמים ויקבים מצפון הנגב ועד לאילת.

עם סיום הטקס עלינו רגלית בשביל המתפתל מן הכרם אל ראש התל, שם לצלילי הרכב מוסיקלי ואל מול הנוף המדברי עוצר הנשימה, ובחסות רוח נגב קרירה של לפנות ערב, טעמנו ממגוון יינות יקבי הנגב.

גפנים נטועות על שורשיהן בחולות של אזור ניצנה

צילום: עידן בר אולפן

הסיור בנגב זימן לנו ביקור מרתק באתר העתיקות המשוחזר היפהפה של שבטה וגם ביקב "שפע ישראל" של משפחת דרייר, המצוי ביישוב באר מילכה. במשק של המשפחה המגיעה במקור מדרום אפריקה, משתרעים בין היתר 14 דונם של גפני יין – שירז, מרלו וקברנה סוביניון וכן כרמים צעירים שניטעו לאחרונה של הזנים שנין בלאן ופטי ורדו ויש תוכניות לטעת בקרוב גם גפני שרדונה). הכרמים מלבלבים בירוק על גבי החולות הצהבהבים, כנגד כל הסיכויים. חלק מן הגפנים ניטעו על שורשיהן המקוריים, ולא על גבי כנות משורשי הגפן האמריקאית כמקובל בכורמות המודרנית והסיבה לכך היא שכנימת הפילוקסרה, שפגיעתה הקשה בכרמים בעולם במאה ה 19 הביאה לפתרון גידול ייחודי זה, פשוט אינה מסתדרת עם אדמה חולית. בנוסף, תנאי היובש הקיצוניים מונעים התפתחות של מחלות פטרייתיות בכרם.

אחת השאלות הקשות עמם התמודדה משפחת דרייר, היא כיצד מעכבים את הבשלת הענבים בתנאי המדבר הקשים, במיוחד כאשר מדובר בזנים המבשילים לאט יותר וכאשר תנאי החום הקיצוניים מביאים לכך שההבשלה הסוכרית מקדימה בהרבה את ההבשלה הפנולית – זו של הארומות וחומרי הטעם ושל הטאנינים? איך מאפשרים לשמש להגיע אל הענבים בשעות הנעימות, ואיך שומרים עליהם מוצלים בשעות הכי חמות של היום? השיטות המקובלות בארץ שכוללות רשתות צל לא עבדו כאן. השמש במדבר פשוט חמה מדי.

לאחר ניסויים ולמידה רבה הוחלט להדלות את הגפנים כך שהן צומחות בשתי קומות. בקומה הראשונה שני קנים (קורדונים) ובקומה השנייה עוד שני קנים. את הקנים התחתונים קשרו כמו גפן יין רגילה, אבל את הקנים העליונים לא קשרו, ואפשרו להם לגדול ולפרוס כיפת צל טבעית. כאשר היה צורך לדלל את הקנים העליונים תמיד השאירו את הצד המזרחי פתוח. כך שמש הבוקר הנעימה מצליחה לחדור בשעות המוקדמות אל שתי הקומות של הגפנים. בצד המערבי, לעומת זאת, כיפת הצל של הקומה העליונה סיפקה כיסוי לפירות בשעות החמות של היום. התוצאה: מצד אחד יבולים גבוהים ומן הצד השני מחזור הבשלה ארוך. את החומצה בענבים מנסים לשמר על ידי בציר ברמות סוכר (בריקס) נמוכות במיוחד.

בנוסף, גידול הענבים נעשה על פי כללים ביו דינמיים ולדברי אריק דרייר – בתוך מספר שנים יושלם אישור היקב כביו דינמי, במסגרת הארגון הבינלאומי Demeter (למתעניינים בנושא, קישור לאתר הארגון: https://demeter.net/).

לא ניתן לסיים את הכתבה מבלי לציין את ארוחת הבשרים המשובחת שאכלנו בצהרי היום "אצל פרננדו" באזור התעשייה של קיבוץ טללים. מסעדה קטנה ומטריפה כמעט באמצע שום מקום, בהחלט שווה ביקור.

גילוי נאות: הסיור בוצע על ידי קרן מיראז' ישראל בשיתוף עם משרד יחסי הציבור של איה דבורין. הכותב משתף פעולה עם קרן מיראז' בפרויקט מועדון יקבי וכורמי הנגב ובקידום הכרה רשמית באזור היין של הנגב ככינוי מקור (אפלסיון).