כפי שאתם בוודאי מתארים לעצמכם, מיליונר גדול אני כנראה לא אהיה. לא אני, ולא אף אחד אחר שהחליט שמה שהוא רוצה לעשות בחיים קשור לדבר הזה שנקרא "יין". מאידך, העבודה הזו שלנו מספקת לנו לא פעם צ'ופרים קטנים ומשמחים, ובעיקר כמות קבועה של אלכוהול בדם, ככה שרוב הזמן לא ממש אכפת לי אם אני מיליונר או לא (בעיקר כשאני שתוי, ואז אני פשוט בטוח שאני מיליונר, וחי בהתאם). השקות, מסיבות עיתונאים, תחרויות - לא חסרות הזדמנויות לאכול חינם, לשתות בלי סוף, הסעות הלוך-חזור, ובסוף עוד דוחפים לך בקבוק מתנה ומודים לך מקרב לב שהגעת. זה לא תמיד אתי, בטח שלא הכי מקצועי, אבל אלו הם חיינו, ולא נראה לי שמישהו הולך לשנות את זה. והנה אני, פושטק בן יומו, עוד מעז לירוק אל הבאר ולהתלונן. באיזו זכות? ראשית, מכורח היותי (לפחות) חצי פולני. מותר לי להתלונן. שנית, זה סיפור משעשע למדי, חבל לשמור אותו לעצמי. אז קחו הכל בפרופורציה, ושאלו יהיו הצרות שלנו.

לפני שנה זכיתי במקום הראשון של אחת מתחרויות היין לסומליירים. התחרות נערכה בחסות היבואנים בארץ של אחד מבתי היינות המבעבעים הגדולים בעולם (לא נזכיר שמות, אבל בואו נגיד שאם הוא היה יקב ישראלי, כנראה היו קוראים אותו "משה&סלמון"). הפרס שהובטח על הזכייה, ופומפם בקומוניקטים לכל מי שרק היה מוכן להקשיב, היה "נופש מפנק בטירה של היקב בלב הכרמים של שמפן, לזוכה ולנציג נוסף מטעם המסעדה". חתיכת מסע יחצ"ני עשו על גבה של התחרות הזו. לא שחלילה אני חושב שאני עצמי תרמתי במשהו למכירה של אפילו בקבוק אחד (אלוהים, אני מאוד מקווה שלא!) מהשמפניה האמורה, אבל בכל זאת - אחרי כל כך הרבה אזכורים ופרסומים מתעוררת בך הציפייה לקבל את מה שהבטיחו. הבטיחו, כן, אבל לא הבטיחו לקיים. היה תאריך לטיסה, ואז הוא נגוז. ואז היה תאריך חדש, וגם הוא נגוז, ואז עוד אחד. וגם הוא נגוז. "הטירה בשיפוצים", אמרו לי, ובשביל להתעורר לקול קידוח וניסור אין טעם לנסוע לשמפן. תודה לאל לא חסרים לנו קידוחים בתל-אביב. דיברו איתי על משלחת של עיתונאים, של אנשי יין, שיהיה מעניין ועם ערך מוסף. באחת השיחות אפילו שאלו אותי אם יעניין אותי להמשיך לביקור קצר בקוניאק. בסופו של דבר, כשהתחילו הפרסומים לתחרות של השנה, הגיע הטלפון המיוחל, וכרטיסי טיסה נחת בתיבת המייל. אז נכון,זה הגיע בהתראה של שבועיים, אבל היי, לפחות אני טס לטיול חלומות בשמפן!

שיחת הטלפון התנהלה כך:

"אז אתם נוחתים ביום חמישי בפריז, יהיו לכם שם 3 לילות. ביום שישי בבוקר תסעו לשמפן..." שנייה, התפרצתי, "אנחנו לא ישנים בשמפן? לא דובר על איזו טירה מהמאה ה-17 בלב הכרמים?"

"לא, מה שמפן... נורא קר שם. ומשעמם, מה תעשו שם? סידרנו לכם שינה בפריז, תטיילו, תראו את העיר, שאנז אליזה, מגדל אייפל...." נו טוב, שיהיה אייפל. "אז אתם קמים בשישי בבוקר, לוקחים את הרכבת - ממש לא רחוק מהמלון שלכם - ונוסעים לאֵפֶרנה, והיקב ממש כמה דקות הליכה מתחנת הרכבת"

"רגע, אף אחד לא מצטרף אלינו? אני לא מבין, אתם שולחים אותנו לבד? אין משלחת?"

"לא, בשביל מה עוד אנשים... סעו לבד, תיהנו, תהיו עצמאיים, תצאו, תבלו...."

פה אתה כבר מתחיל לחשוב שמישהו קצת עובד עלייך. יש דברים יותר גרועים מלקבל כרטיס טיסה ומלון חינם בפריז, אבל אי אפשר שלא לתהות הכיצד מהבטחה לנופש חלומי בטירה אריסטוקרטית עם אירוח מלא ולו"ז מתוכנן היטב אני אמור עכשיו לנסוע עם נמרוד (נציג המסעדה) לפריז, בלי שום תוכנית אמנותית, כשכל ההוצאות (נסיעות, אוכל וכיו"ב) עלינו. ובעיקר – רציתי מאוד לבקר בשמפן. ביקור רציני, מקיף, לראות כרמים, לדבר עם אנשים, לחוות טעימות של פעם בחיים. ובמקום זה אני אמור להחזיק ידיים עם נמרוד מתחת למגדל אייפל?

"פשוט חשבתי" ניסיתי להתפתל ולשמור על נימוס, "דיברתם על נסיעה לשמפן... זה יותר מעניין אותי מפריז, חשבתי שכל הרעיון הוא טיול יין, לא סתם סופ"ש בפריז... וחשבתי שיצטרפו עוד אנשי יין, כלומר - אתם אמרתם...." מהצד השני לא הבינו על מה אני מדבר וניסו לעודד אותי "עזוב שמפן, אתה יודע כמה פריז יפה? סעו לשאנז אליזה, מוזיאונים, קניות... ואייפל!" נו, שיהיה אייפל! בהחלטה פזיזה (חזרו שוב לפסקה הראשונה בדבר שתיין ומיליונר) הפכנו את הלימונים ללימונדה. כיוון שחדר במלון בין כה יש, ביקשתי לקנות (מכספי שלי, כמובן) כרטיס טיסה לאפרת (זאת שעדיין סובלת אותי), וכך לכל הפחות סידרנו לעצמנו סופ"ש נחמד בפריז, ואפילו יש לנו את נמרוד איתנו, כך שלא נצטרך לבקש מזרים לצלם אותנו כשמגדל אייפל ברקע!

גסטון שיקה הוא אחד מבתי השמפניה האהובים עליי, ויש לי הרבה סנטימנטים אליו. השמפניות הראשונות שטעמתי והחלטתי מיד לקנות היו של שיקה. הפעם הראשונה בחיי שהתחלתי למזוג שמפניה בכוסות הייתה של שיקה, וכבר ארבע שנים אני מוזג שמפניות שונות של הבית הזה בכוסות (גם ברוקח, גם בטוטו). למה אני מספר לכם את זה? כי כעת, כשאני בשמפן, כמה רציתי לבקר אצל שיקה. אלא שרצה הגורל והזמן היחיד שהיו יכולים לקבל אותי שם נפל בדיוק על השעה שיועדה לביקור אצל אותה מפלצת מבעבעת. ניסיתי, בעדינות, לבדוק אם יש מצב להזיז את שעת הביקור, אבל התברר לי שאלו שעות קבועות. ניסיתי לבדוק אופציה לוותר על הביקור, כי גסטון שיקה הרבה יותר דגדג לי, אבל משהבנתי שזה עשוי לייצר משבר עמוק ביחסים הדיפלומטיים על צרפת (נעלבים שם נורא בקלות!) נכנעתי והתייצבתי בשעה המיועדת בפתח האימפריה המבעבעת אז נכון, זה לא ה"בית" (אם אפשר לכנות כך את בית החרושת הזה) המועדף עליי בשמפן, אבל ביקור VIP שם בכל צריך להיות חוויה. ואכן, הייתה חוויה. קשה.

מדריכת תיירים סינית לקחה אותנו לסיור (כלומר צירפה אותנו לסיור עם עוד זוג בורגני משיקגו) באנגלית. שוטטנו בערך שעה במרתפים האינסופיים (שאינך יכול שלא לתהות - מה הלך שם במלחמת העולם? אתם יודעים כמה יהודים היה אפשר להחביא?) ותוך כדי למדתי המון דברים שמעולם לא ידעתי על שמפניה. למשל, שיש 3 זנים מהם מייצרים שמפניה. ושהתסיסה של הבועות - ידעתם שזה מתרחש בתוך הבקבוק!? זה לא כמו סודה, שמוסיפים את הגזים. מדהים. וגם הוסבר לי איך בעזרת סחיטה עדינה ניתן לייצר יין לבן גם מהענבים השחורים. ועוד ועוד גילויים מדהימים שאני בטוח שאפילו אמא שלי שקוראת פה מדי פעם, כבר יודעת בעל-פה. בהתחלה עוד ניסיתי להתחכם ולשאול שאלה או שתיים, אבל אחרי מבט העגל שקיבלתי מהמדריכה הבנתי שאין טעם, ובואו שוב נדבר על כמה יפות אבני הקריסטל על הבקבוק. הטעימה עצמה הייתה של 3 שמפניות (נון וינטג', רוזה, וינטג'), שטעמתי אינספור פעמיים, ותמיד ירקתי. ניסיתי, עוד מהארץ, לדבר אל ליבם של היבואנים ואף של נציגי היקב, וביקשתי שאם כבר עושים סיור - אז שיהיה מכובד, ואם כבר טעימות, אז שיהיה מעניין, כי באמת, לטוס עד שמפן בשביל לטעום את הדברים הללו זה לעשות בדיחה ממני, ומעצמם. משזה כבר קרה, כל שנותר לי הוא לספר לכם את בדיחת הקרש הזו, ולסכם שוב - שאלו יהיו צרותינו.

ומה עם פריז? היא יפה, אי אפשר להתכחש לזה. את אייפל ראיתי מרחוק, השאנז אליזה זה המקום הנורא ביותר (בשביל זה טסים לפריז? בשביל להרגיש כמו בניו יורק??), הערמונים על האש טעימים להפליא והאטלייה של ג'ואל רובושון היא, בסופו של דבר, מלכודת תיירים. היה קר מדי וקצר מדי, אבל הצליח להשאיר הרבה טעם לעוד.