במקור התחלתי לכתוב פוסט על שבוע אינטנסיבי ומלא כל טוב שעבר עליי וכלל, בין היתר, טעימה מרשימה בצרעה (חכו לבציר 2010!), תענוג של ביקור בקלו דה גת (שרדונה 2005 במגנום- חפשו קצת מהחומר הזה), ארוחת ערב נפלאה עם חברים ובסופה הרהורים קשים (שוב) על מה זה יין "גדול" בעקבות אכזבה קשה מיין קליפורני שמאוד ציפיתי לטעום (שייפר, הילסייד סלקטד ק"ס 1999), ביקור מאלף ביקב אמפורה שכלל טעימה של 40 ומשהו דוגמאות חבית של הרייטון 2008

והצצה די נדירה לקרביים של הכנת הבלנד ביקב (וגם תבשיל מופלא של אורז עם כבש). עוד באותו שבוע נערך ערב ההוקרה לדניאל רוגוב, ורציתי, על הדרך, להזכיר גם את הערב שהיה באמת מרגש, ואת המשכו של הערב, שהיה חוויה נפשית עמוקה של "לחיות בכל הכח". אבל אז רוגוב מת, לפני שהספקתי להשלים את הטור ולפרסם. ועכשיו בא לי לכתוב בעיקר על זה, שרוגוב מת, ועל הערב שנערך לכבודו, ולא כל כך איכפת לי שהרשת בוודאי מפוצצת בכתבות ודעות בנושא.

אז מה אני אגיד, אני לא הכרתי את רוגוב במשך שנים רבות, ולא הייתי מאלו ש"מאז ומתמיד קראו לו דיוויד". לא הייתי חבר של רוגוב, ואני לא יודע אם בכלל מישהו היה חבר של רוגוב. אף פעם לא הייתי בטוח אם הוא באמת זוכר אותי, או שהוא סתם מנומס.

בצעדיי הראשונים בעולם היין, רוגוב, כמו אצל רוב מי שעשה את צעדיו הראשונים, היה נקודת הייחוס. ואני חושב שעד מותו (ובטח גם זמן מה אחריו) הוא נשאר נקודת הייחוס. בהתחלה קראתי את דבריו בשקיקה רבה והאמנתי לכל מילה. לאט לאט גיבשתי לעצמי השקפת עולם משל עצמי ולא תמיד הסכמתי איתו. בואו נהיה כנים- רוב הזמן לא הסכמתי עם רוגוב, ורבים מהתעשייה (בטח בשנים האחרונות) גם לא הסכימו עם הרבה דברים שלו. אבל מעמדו נשאר תמיד כשהיה. כי כל מקום צריך שיהיה לו ה"רוגוב" שלו. אם הסכמת איתו או חלקת עליו, הוא היה נקודת הייחוס, ובואו נודה- כולנו היינו זקוקים לה. כולנו היינו עוקבים אחריו, קוראים את הביקורות או ישר רצים להציץ בציונים. לא ככה?

כן, רוגוב לא פעם פספס בגדול. כתב על יינות שלא היו קיימים, המציא בלנדים, התבלבל בשנות בציר. והיו עוד סיפורים; כולנו שמענו את הסיפור על הנסיכה ממונקו, או על מוח הקוף שנאלץ לאכול במלחמת וויטנאם. אבל הוא ידע לספר את הסיפורים האלו בצורה כובשת ובחן רב, כך שאף לא ממש היה אכפת לי מה באמת קרה או לא קרה. והיה בו עוד משהו, ברוגוב, שאי אפשר לקחת ממנו, ובהחלט אפשר לקנא. כאשר הוא דיבר על יין ואוכל, היה לו הזיק הזה של התרגשות בעיניים, מהסוג שנדיר לפגוש אצל אנשים מעל גיל 10.

מילות סיכום קצרות ושאלה גדולה.
רוגוב הלך והשאיר אחריו נעליים ענקיות, שאני לא חושב שאדם אחד יצליח להיכנס אליהן.

אני גם חושב שעם השינויים בעולם התקשורת המודרנית ובביקורת היין והאוכל בפרט, לא יכול לקום באמת מחליף לרוגוב, כי אין עוד מקום ל'מבקר על' אחד שעל פיו יושק דבר. האם יקום מישהו עם המרץ והתשוקה שהייתה לו? תשוקה אמיתית לטעום כל יין המיוצר בכל מחסן איזוטרי? להתייצב למסיבות עיתונאים מיוחצ"נות במסעדות מובילות זו חכמה מאוד קטנה.

האם מישהו גם יטריח עצמו אל מושבים שכוחים לטעום כל חבית שחובבן מתחיל עושה בחצר ביתו? האם יקום העורך או המו"ל שיהיה מוכן לשלם על זה?